בפרקים ו' ו ז' מסופר ששלמה בנה לה' את בית המקדש על הר המוריה. הבניה הסתיימה 480 שנים לאחר יציאת מצרים. הבית נבנה ברוב פאר והדר מכיוון ששלמה קיבל מאביו ממלכה שקטה יציבה אשר מקבלת מיסים מעמים משועבדים רבים וכסף נוסף אשר נגבה כמיסים מהעם.
פסוקים 1-11 : טקס העלאת הארון והכנסתו למקדש. ארון אלוהים נבנה למרגלות הר סיני לאחר קבלת לוחות הברית (המסמלים את הברית בין העם לבין ה'). הארון מכיל את הלוחות והוא שכן באוהל מועד שהיה מקדש נייד בזמן המסעות במדבר והכניסה לארץ. לאחר שדוד כבש את ירושלים והפך אותה למרכז מדיני ודתי הועלה הארון לירושלים ושכן באוהל ששימש כאתר פולחן. לאחר ששלמה מסיים את הבניה של בית המקדש הוא עורך תהלוכה ומעלה את הארון מהאוהל שבעיר דוד. הוא מזמין את זקני העם (שתפקידם נפגע בעקבות שלטון המלוכה) כדי להדגיש שהמקדש אינו מקדשו הפרטי של המלך אלא מקדשו של העם. מלבד ארון ה' מעלים הכהנים גם את אוהל מועד ואת כלי הקודש שהשתמשו בהם שנים רבות ובכך קושר שלמה את מקדשו החדש עם המשכן העתיק. במהלך התהלוכה מקריב שלמה והעם קורבנות רבים כפי שנהגו לעשות במזרח הקדום בחנוכת מקדשים. כאשר מגיעים למקדש מכניסים הכהנים את הארון אל הדביר שהיה המקום הקדוש ביותר. הדביר היה ממוקם במערב בית המקדש וגודלו 10 מטרים כל צלע. רצפתו עשויה עץ ומצופה זהב. בדביר היו שני כרובים ועפ"י המתואר בפרק ו' הם היו תבנית של 2 דמויות מצופות זהב. כנראה שילוב של אדם וחיה עם כנפים. כנפיהם היו סוככות על ארון ה' ובדי הארון שהיו מוטות הנשיאה הארוכות של הארון נראו גם מחוץ לדביר בשל אורכם. פסוק 9' מדגיש שבארון נמצאים לוחות הברית ולא ה' עצמו. לאחר הכנסת הארון ויציאת הכהנים יורד ענן המסמל את נוכחותו של ה' במקום. (גם לאחר בניית המשכן כיסה ענן את האוהל דבר המחזק את העובדה שהמקדש הוא תחליף).
פסוקים 12-13 : ההצהרה – לאחר שהענן מילה את המקדש שלמה אומר לעם כי ה' ישכון מעתה בבית המקדש. הוא מצהיר שבית המקדש ישמש בית זבול, כלומר בית מפואר וגבוה עבור ה' לעולם (הצהרה זו מזכירה את התפיסה האלילית שהאל נמצא פיזית במקדש). בפסוקים אלו מוצגת תפיסה קדומה המציגה את אלוהים כענן וערפל ולאחר בנית המקדש הוא שוכן בו.
פסוקים 14-21 : שלמה פונה בפסוק 14' לעם ומברך אותם ולאחר מכן מברך את ה'. הוא מודה לאלוהים על הבחירה בירושלים כעיר הקודש ועל הבחירה בבית דוד למלוכה. הוא מזכיר שאביו רצה לבנות את המקדש אך ה' אפשר זאת רק לבנו והוא מודה לו כי בחר בהם כעם נבחר וכרת עמם ברית בסיני. הביטוי "בית לשם ה' " חוזר 5 פעים בפסוקים 16-20 ובא להדגיש כי בית המקדש משמש בית לשם ה' כלומר זהו מקום סמלי וה' לא שוכן שם פיזית. תפיסה זו עומדת בסתירה לפסוק 13 בו הוצג בית המקדש כמקום משכנו הפיזי של ה'. לדעת חוקרים רבים בפרק זה שני מקורות שונים. כאשר פסוק 13 שייך למקור קדום המציג את אלוהים כמוחשי, בעוד בפסוקים 16-20 שייכים לעורך דויטרונומיסטי המביע את השקפתו הדתית שה' אינו שוכן בבית המקדש פיזית אלא רק שמו כיוון שהוא אל מופשט הנמצא מחוץ לטבע ובכל מקום (רעיון השכינה). כמו כן ישנם מאפיינים נוספים של העורך הדויטרונומיסטי כגון ריכוז פולחן והבחירה בשושלת דוד. שלמה פונה לקהל הגדול במטרה להשריש בתודעה את התפיסה שעכשיו יש לעבוד את אלוהים רק בבית המקדש וזה גם רצונו של האל.
פסוקים 22-30 : גם יחידת פסוקים זו שייכת לעורך הדויטרונומיסטי המדגיש את הרעיון שבית המקדש הוא מקום תפילה ליחיד ולציבור ממנו מקבל אלוהים את תפילתם ולכן מבקש שלמה מה' בפסוק 29' שעיניו יהיו תמיד פקוחות לכיוון המקדש לקבל את תפילתם. כמו כן הוא חוזר שוב ושוב על המילה "שמיים" כדי להדגיש שרק הארון נמצא במקדש ולא ה' עצמו. השורש פ.ל.ל והשורש ש.מ.ע חוזרים בקטע מספר פעמים. השורשים הנ"ל מדגישים את יעודו של המקדש, בו יתפללו ושם ישמע ה' את התפילות. בפסוק 22' פורש שלמה את ידיו כלפי מעלה כמנהג התפילה המסמל את מקום מושבו של האל בשמיים. הוא מביע את רצונו כי גם בעתיד בית דוד ימלוך על ישראל בתנאי שישמרו על מצוות ה' (שלמה מציג את המשך השושלת כתנאי בעוד שבשמואל ב' פרק ז' 13-16 ההבטחה הייתה ללא תנאי). השורש ש.מ.ר מופיע כשורש מנחה בפסוקים 23-25 ומציין את הברית הדו-צדדית בין ה' לשושלת דוד. בפסוק 27' שואל שלמה שאלה רטורית :"הייתן שה' ישב בארץ? הרי אפילו השמיים אינם יכולים להכיל את ה' בגלל אין סופיותו". פסוק זה מסכם את התפיסה הדויטרונומיסטית ועומד בסטירה לפסוק 13.
