סיכום ספר ירמיה פרק ז
סיכום ספר ירמיה פרק ז מתחלק לשתי יחידות, פסוקים 1 עד 15 ופסוקים 21 עד 28.
פסוקים 1 – 15 :
נבואה זאת נאמרת בשער בית ה' כאשר העם מתכנס בבית המקדש. ככל הנראה מדובר באחד מן הרגלים בהם עלה העם בהמוניו לירושלים.
בנבואה זו יוצא ירמיהו נגד התפיסה העממית שבה מאמין העם ולפיה קיומו של המקדש מבטיח את קיום ירושלים וקיומם לנצח. תפיסת העם באה בפסוק 4 : "היכל ה' היכל ה' המה". כלומר : הנביא מזהיר את העם שלא יסמכו על "דברי השקר" של נביאי השקר ושל העם האומרים ש"המה", כלומר : בניני המקדש וחצרותיו הם "היכל ה' ", ולכן יתקיימו לנצח. החזרה המשולשת על "הכיל ה' " מדגישה את לעג הנביא על השקר שבדברי נביאי השקר והעם. נביאי השקר סבורים שאם בית המקדש הוא ביתו של ה', ה' לא יפגע בביתו ויחריבו וכך גם העם מאמין. מכאן, נביאי השקר והעם מאמינים שקיום ירושלים וקיומם מובטח.
ירמיהו שולח את העם "לשלה", בעיקר שלה היה בית המקדש הראשון בארץ, כדי לראות ולהיווכח שה' כבר החריב והרס בית מקדש ולא יהסס לעשות זאת בשנית.
הנביא טוען כי מאחר שהעם שם מבטחו בקיום בית המקדש ומרשה לעצמו לחטוא בחטאים מוסריים שבין אדם לחברו "הגנוב רצוח, נאוף השבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים" וכן גם לחטוא בעבודה זרה, כלומר, הם מרשים לעצמם לעבור על עשרת הדברון וסוברים שהפעילות בפולחנית במקדש : תפילות והקרבת קורבות תגן עליהם.
בפסוק 3 : "היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה". אלו דברי הנביא לעם בדרך של תנאי ותוצאה שרק שיפור התנהגותם ומעשיהם המוסריים הם התנאי לישיבתם בארץ הזאת ולכן דורש מהם לחזור למוטה.
הנביא מצטט מדברי העם בפסוק 10 : "ניצלנו", כלומר, העם חושב שלמרות שהם עוברים עברות חמורות על עשרת הדיברות בואם למקדש והקרבת הקורבנות יצילו אותם. ירמיהו שואל בשאלה רטורית בפסוקים 10-11, האם יתכן שהם ינצלו כדי להמשיך את מעשיהם הרעים? האם יתכן שהמקדש יהיה "מערת פריצים" – מקום חמסה ומסתור לפושעים מסוכנים? הנביא מסביר כי למרות חטאיהם הרבים ה' לא הענישם מיד אלא הזהירם על ידי הנביאים ששלח להם, אך העם לא שמע.
בפסוקים 14 – 15 מבטיח הנביא כי גורלם יהיה כגורל שילה, חורבן המקדש, וכגורל "זרע אפרים" כלומר, כגלות עשרת השבטים, יגלו גם הם.
פסוקים 21 – 28 פולחן מול מוסר בנבואת ירמיהו :
בעבודת ה', לדעת ירמיהו, שני חלקים : פולחן ומוסר. העם סבור שהמעשה הפולחני, ביקור בבית המקדש, הקרבת קורבנות וכו' הוא החלק החשוב יותר בעבודת ה' ואילו למוסר אין חשיבות רבה.
ירמיהו, טוען שהעיקר בעבודת ה' הוא המוסר והיחסים המוסריים שבין אדם לחברו. לפולחן יש ערך אבל רק כאשר מתקיים החלק המוסרי, לפולחן כשלעצמו ללא המעשה המוסרי אין ערך.
בפסוק 21 אומר הנביא לעם שה' אינו צריך את עולותיהם ושיוסיפו את העולו לזבחים (קורבן שנאכל ע"י מי שהביא אותו) ושיאכלו גם את בשר העולות מכיוון שהקורבנות חסרי חשיבות לעומת ההליכה בדרך ה' והשמיעה בקולו. לקורבנות אין חשיבות גדולה לדעתו, מפני שה' לא ציווה את אבותיהם על הקרבת קורבנות במעמד הר סיני, בעשרת הדברות. במעמד הר סיני ציווה ה' לשמוע בקולו ולקיים את עשרת הדברות למען ייטב להם.
בפסוקים 24-28 : אומר הנביא כי מאז יציאת מצרים הם אינם שומעים בקולו של ה' והולכים "במועצות" (עצות ליבם הרע) "והיו לאחור ולא לפנים", כלומר, נסוגו לאחור מעל ה' ולא הלכו לפנים, אחריו. וזאת למרות ששלח להם את נביאיו להחזירם בתשובה.
