ספר חגי פרק א
מבוא לספר חגי –
ספר חגי הוא העשירי בקובץ תרי עשר.
לפי הכתובות נאמרו דברי חגי בשנת שתים לדרוויש הראשון – מלך פרס (בשנת 520 לפני הספירה), בתקופת חודשי אלול-כסלו.
את נבואות חגי מציינים כמה קווים אשר אופיינים לו :
1. היא נאמרת בלשון ויכוח עם שומעי הלקח
2. מוטמעת בה השליחות בשם ה'
3. אין בה מראות נבואה כלל
4. אין בה תוכחה על עוונות, חוץ מהתוכחה על התרשלות בבניית בית המקדש.
פסוקים 1-11 :
השפל הכלכלי ביהודיה עקב ההזנה ביית המקדש.
פסוק 1 –
"שנת שתים לדרוויש" – 520 לפני הספירה – בחודש השישי – חודש אלול. הנביא משמיע את נבואתו בפני המנהיג הדתי יהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול ובפני המנהיג המדיני זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה (היה מושל על יהודה מטעם השלטון הפרסי).
פסוק 2 –
הנביא פונה אל ראשי העם שנאספים לעבודת ה' לפני המזבח בראש חודש ומתלונן על אדישותם בבניית המקדש. "העם הזה" – ביטוי של אי רצון, כאילו אין נפשו לפנות אליו ולכן מדבר עליו בגוף שלישי. "לא עת בוא עת בית ה' להבנות" – דברי העם, לא עכשיו הזמן המתאים לבניית בית המקדש. זאת הייתה כנראה תשובת העם על דברי הנביא ודרישתו לבניין הבית.
מדוע טענו כי לא הגיעה העת לבנות את בית ה' ?
1. שבי ציון סברו כי מבחינה מדינית עדיין לא הגיעה העת לבנות את בית המקדש שכן לא היה עדין היתר לבניית המקדש מציד השלטונות הפרסים. היתר זה לא ניתן בגלל קטרוגם של אויבי יהודה על שבי ציון בפני השלטונות הפרסים.
2. סיבה כלכלית – מצבם הכלכלי של שבי ציון היה רע עקב שנות הבצורת הקדשות שפקדו את יהודה. כתוצאה מכך היו שבי ציון מחוסרי אמצעים לבנות את בית המקדש (הם סברו שיש לבנות את בית המקדש בעצי ארזים מהודרים וחזקים המיובאים מן הלבנון ולצפותו במתכות יקרות).
פסוק 3 –
"ויהי דבר ה' ביד חגי הנביא" – אין כאן נבואה חדשה אלא המשך דברי ה' שהם תשובה לטענת העם שבפסוק 2 – "לא עת בוא עת בית ה' להבנות".
פסוק 4 –
שאלה רטורית. הנביא מוכיחם על שהם יושבים בבתיהם "ספונים" – מכוסים בתקרה בשעה שבית המקדש חרב, וכך הוא מאשימם בהזנחתו של בניין בית המקדש (בניית בית המקדש השני הופסקה בשנת 536 לפני הספירה על ידי השלטון הפרסי בגלל התנכלות והפרעות עמי הסביבה לשבי ציון).
פסוק 5 –
הנביא אומר לעם שיתבוננו ("שימו לבכם") במעשיהם ("דרכיכם").
פסוק 6 –
לדעת הנביא מצבם הכלכלי החמור של העם הוא בגלל הזנחת בניין המקדש. השפל הכלכלי בא לידי ביטוי בתחומים הבאים :
1. בתחום החקלאות – זרעתם הרבה והיבול הוא מעט.
2. בתחום המזון – אכול ואין לשבעה.
3. בתחום המשקאות – "שתו ואין לשכרה" – אין די יין לשתות לרוויה בגלל מיעוט הפירות.
4. בתחום הביגוד – "לבוש ואין לחם לו" – אין די בגדים ללבוש כדי לחמם את הגוף מפני מיעוט גז הצאן.
5. בתחום שכר העבודה – "והמשתכר משתכר על צרור נקוב" – השכיר המקבל שכר דומה למי ששם את כספו בכיס (=צרור) נקוב שיש בו חורים והכסף נופל ואובד וזאת בגלל האינפלציה – אין ערך לכסף של השכיר בגלל יוקר המצרכים שגם ככה קשה להשיגם.
פסוק 7 –
הנביא אומר לעם "שימו לבבכם על דרכיכם" – אין הכוונה שישימו לב על מעשיהם ("דרכיכם") שיעשו בעתיד לבניית המקדש.
פסוק 8 –
הנביא אומר לעם שיביאו עצים מאזור ההר שבסביבה הקרובה, עצים אלה אינם צריכים להיות מהודרים כמו ארזי הלבנון. בזה דחה הנביא את אחד הנימוקים שגרו לעיכוב בניית בית המקדש והוא הצורך בעצים מהלבנון. הנביא אומר שגם בניין קטן וצנוע יהיה לרצון ה' ולכבודו – "וארצה בו ואכבד".
פסוק 9 –
הנביא חוזר ומתאר את המצב הכלכלי החמור. "והנה למעט" – אתם מוציאים בשדה רק מעט מהתבואה. וכשאתם מביאים את היבול המעט לבתיכם, אז ה' נופח רוח ויבול זה מתפזר ונעלם ברוח. הסיבה לכך היא "יען...לביתו" – בית המקדש עדיין חרב ובמקום לדאוג לבנייתו מחדש, הם דואגים לביתם בלבד. (מידה כנגד מידה – ביתם נחרב כיוון שבית המקדש חרב).
פסוקים 10-11 –
בפסוקים אלה מתוארת התוצאה – עונש העם כתוצאה מהחטא המתואר בפסוק 9
פסוק 10 –
"כלאו שמים מטל" – השמים עצרו מלתת את הטל (עצירת גשמים = בצורת), והתוצאה – "הארץ כלאה יבואה" – הארץ כלאה ומנעה מהיבול לצאת ולגדול.
פסוק 11 –
ה' הביא בצורת ("חורב") על הארץ ("המישור") ועל ההרים. "על הדגן תירוש ויצהר" – שלוש התבואות הדרושות ביותר לחיי אדם. "ועל אשר...הבהמה" – אף על הצמחים האחרים החשובים לאדם ולבהמה. על ידי זה פגעה הבצורת בכל בשר, גם באדם ובם בבהמה. "ועל כל יגיע כפיים" – בגלל הרעב נשתתקו גם העבודה והמלאכה (אין יבולים, לכן לא יהיו חומרי גלם, לכן לא תהיה עבודת כפיים).
פסוקים 12-14 –
התעוררות העם וראשיו לבניית בית ה' – תוכחת הנביא נגעה לליבם של העם ומנהיגיו ועוררה בהם פחד. "שאר העם" – שבי הגולה שהיו שארית דלה מכל עם יהודה לפני החורבן.
פסוק 13 –
חגי מכונה "מלאך ה' " ושליחותו מכונה "מלאכות ה' ". בשליחות ה' הוא מעודד אותם שה' יהיה בעזרתם לבנות את בית המקדש. הנביא מעודד את העם משום שהם חששו מתחושת כישלון כבעבר שמא מבחינה מדינית או כלכלית לא יעלה בידם לבנות את בית המקדש ולכן היו זקוקים לעידוד.
פסוק 14 –
דברי העידוד של הנביא גרמו לכך שה' עורר ("ויער") את רוחם של העם ומנהיגיהם להתגבר על החששות והמכשולים הכרוכים בבניית בית המקדש, והם החלו בבנייה. בנייה זו החלה בעשרים וארבעה באלול שהם עשרי ושלושה ימים לאחר נבואת חגי שנאמרה בראש חודש אלול.
הבניה לא החלה מיד לאחר נבואתו של חגי מכיוון שהיה צורך בהכנות שונות.
