דברים פרק כא – דין שבויות מלחמה
החיל הלוחם מלחמת רשות עלול לשכוח את עצמו ולהתייחס אל הנשים השבויות בפראות, לכן בא החוק העברי וריסן את הלוחמים כדי שיתייחסו אל הנופלות בשבי ביחס אנושי, מתחשב ומתקבל על הדעת.
אצל עמים אחרים היה מותר לאנוס ולהתייחס אל שבויות המלחמה ככל העולה על רוחם של הלוחמים. בפרק זה החוק ההומאני מקביל את השובה תוך כדי התחשבות ברגשות השבויה. אם החייל העברי ראה בשבי שבויה יפת תואר שמוצאת חן בעיניו, עליו להביאה לביתו בתום הקרב ולשאת אותה לאישה. לפני כן, עליו להניח לה לנהוג מנהגי אבלות במשך חודש. השבויה גוזזת את שערה וציפורניה, מסירה מעליה את השמלה בה חשק ובמקום זאת לובשת בגדי אבלות ומבכה את הוריה ומשפחתה. בתום חודש זה, רשאי החייל לשאת את השבויה לאישה אם הוא עדיין מעוניין בה (הנישואין יוצאים לפועל אחרי הביאה והיא נחשבת אישה שוות זכויות).
זמן זה נותן לחייל אפשרות לחשוב ולא לפעול מתוך סערת רגשות ונותן זמן לשבוייה להתאבל ולהתרגל למצבה החדש.
יש חוקרים החושבים שפעולות אלה נועדו על מנת לגרום לשבוייה להראות מכוערת וכך אולי יפסיק השובה לחשוק בה וימנע נישואי תערובת – דעה זו פחות מקובלת כיוון שהחוק הומאני לכל אורכו.
אם השובה מתחרט, לפני בעילתה, אסור לו למכור אותה (כיוון שהתעלל בה מספיק) ועליו לשחררה וכך היא זוכה למעמד של גר.
