דברים פרק יב - תנך

ספר דברים פרק יב

פסוקים 2-7 : בפסוקים אלו מתואר תהליך טיהור הארץ מפולחן אלילי וחוק ריכוז הפולחן.

פסוק 2 : "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשם אותם את אלוהיהם"

קודם יש להרוס את כל מקומות הפולחן שבהם נהגו הכנענים לעבוד את אלוהיהם על מנת שמקומות הפולחן יאבדו מקדושתם ורק לאחר מכן יש להרוס את הפסלים הזבחות והמצבות שהיו ממוקמים באתרים המקודשים.

הקושי : כיצד יתכן שבני ישראל ירשו את אלוהי הגויים? הרי רעיון זה סותר את האמונה המונותיאיסטית.

הפתרון : מבחינה תחבירית אפשר לומר שהמשפט:"אבד תאבדו את כל המקומות" זהו המשפט העיקרי והמילים : "אשר אתם יורשים אותם" הינם פסוקית הלוואי המקשרת את שם העצם שבא לפניה. כלומר צריך להשמיד את כל המקומות שבהם אבדו הגויים את אלוהיהם.

פסוק 4 : "לא תעשו כן לה' אלוהיכם"

ניתן להבין את הביטוי "לא תעשו כן" בשתי משמעויות :

1)     אסור לעבוד את ה' כפי שעובדים הגויים את אליליהם. אסור לעבוד את ה' בעזרת פסלים ומצבות.

2)     אין להרוס את מקום פולחן האלילים. כלומר אסור לפגוע בקודש הקודשים ובאמונת ה' כפי שמותר לפגוע באמונת האלילים.

פסוק 5 : "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשכן את שמו"

ריכוז פולחן – זו שיטת פולחן דתית שרק ספר דברים מצווה עליה.ספרי החוקים האחרים בתורה נוקטים בשיטת פיזור פולחן שהייתה נהוגה בישראל במשך מאות שנים. הפרק בנוי כנאום של משה לעם לפני מותו ומשה מבדיל בין שתי צורות הפולחן:

1)     עד הכניסה לארץ מותר היה להקריב לה' קורבנות בכל מקום מפני שבתקופת הנדודים לא היה לעם מקום פולחן קבוע והעם העלה קורבנות בכול מקום אליו הגיע.

2)     מרגע הכניסה לארץ ניתן להקריב לה' :" רק במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם " למקום זה אין שם. מצד אחד ניתן לומר שהמקום שיבחר ה' הוא מקום אחד ויחיד שישמש כמקום פולחן ומצד שני ניתן לומר שמדובר במספר מקומות שה' חייב לבחור. הכוהנים החליטו היכן לזבוח לה' והיכן לא. הכוהנים הם המתווכים שזו תפיסה נוספת האופיינית לספר דברים.

-בתנ"ך יש שתי תפיסות מנוגדות לגבי מהות ה' :

אחת הטוענת שלה' גוף אנושי וזוהי תפיסה מוחשית של האל המכונה אנתרופומורפית

התפיסה השנייה טוענת שה' הוא חסר גוף הוא רוח ולכן לא זקוק למקום מגורים פיזי. זוהי תפיסה מופשטת של האל ובתפיסה זו מאמין ספר דברים לפיו ה' לא שוכן במקדש אלא שמו שוכן ברוחו ובכבודו.

פסוק 6 : פסוק 6 מתאר סוגים שונים של קורבנות ומתנות קודש לה'.

1)     עולה – קורבן בהמה שנשרף כולו על המזבח.

2)     זבח – קורבן שאת רוב חלקו אוכל בעל הקורבן

3)     מעשר – נתינת עשרת מהתבואה והבקר

4)     תרומה – מתנת קודש לה',כמו הבאת ביכורים

5)     נדרי – קורבן שמביא בעל הנצר במקדש

6)     בכורות הצאן והבקר – הבכורות המקודשים כקורבנות לה'

פסוק 7 : " בכל משלח ידכם"

צריך ואפשר להקריב לה' רק חיות שאתה גידלת בעצמך,בביתך ובמו ידיך.

פסוקים 8-9 :

בפסוקים 8-9 הכותב מדגיש שעם כניסת עם ישראל לארץ כנען יש לשנות את ההתנהגות הפולחנית ולעבור מפיזור הפולחן שהיה קיים בזמן הנדודים במדבר לריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים.

פסוקים 15-19 – שחיטת חולין ושחיטת קודש :

*שחיטת חולין- הבשר שאתה אוכל נקרא "בשר חולין" או "בשר תאווה"

סוגי שחיטה אלה מיוחדות לספר דברים וקשורות בריכוז הפולחן. כאשר הפולחן היה מפוזר ברחבי הארץ כל שחיטה הייתה שחיטת קודש. כאשר אדם רצה לאכול בשר הוא לקח את הבהמה לאחד ממקומות הפולחן לה' הקרוב לביתו, הכוהן היה שוחט את בעל החיים, היה מקריב חלק לה' ואת השאר אכלו המקריב ומשפחתו. אדם שחט בעצמו רק חיות פרא כמו צבי ואייל שלא מקריבים את בשרם לה' מפני שהן חיות פרא והאדם לא טרח בגידולם. כאשר רוכז הפולחן בירושלים והיה מותר לשחוט בהמות ולהקריב קורבנות רק בירושלים נוצרה בעיה : מה יעשה אדם שרוצה לאכול בשר  ואין ביכולתו להגיע לירושלים הרחוקה מביתו רק בשביל לאכול בשר ? ספר דברים קבע שאדם כזה ישחט לבד את בעל החיים מחוץ לבית המקדש ושחיטה זו מכונה "שחיטת חולין" הבשר מכונה " בשר חולין" או "בשר תאווה"

פסוק 15 :

 בפס' 15 כתוב "הטמא והטהור ואכלנו הצבי והאייל" גם אדם טמא (אדם שיש בו טומאה אינו רשאי להיות בבית המקדש ולאכול מבשר הקורבנות) וגם אדם טהור (אדם הרשאי להיות בבית המקדש) רשאים לאכול בשר חולין של בהמה שנשחטה שחיטת חולין מחוץ לבית המקדש כפי שהם רשאים לאכול את בשר הצבי והאייל שבשרם מותר באכילה אך לא מקריבים אותו.

פסוק 16 :

לפי פסוק זה ישנה רק מגבלה אחת על אכילת בשר. אסור לאכול את דם בעלי החיים כי הדם הוא הנפש ואכילת הדם מסמלת את חייו של בעל החיים.

 

מעמדם הכלכלי הנחות של הנביאים מופיע בפסוקים 12,18,19. חובה על החקלאים החוגגים בבית המקדש לשתף בסעודות שלהם מבשר הקודש וממתנות הקודש את הלויים. ספר דברים מזהיר שאסור להפסיק לעזור ללויים אף פעם בנימוק "כי ללוי אין חלק ונחלה" כלומר שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ כמו שאר שבטי ישראל ולכן על שאר שבטי ישראל לתמוך בו כלכלית מיבול אדמתם ומבשר בעלי החיים שלהם.

לפי ביקורת המקרא מעמד הנביאים נובע מריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים. בזמן פיזור הפולחן הנביאים התפרנסו מעבודתם בקודש ברחבי הארץ וכתוצאה מריכוז הפולחן הפכו למובטלים ולחסרי תעסוקה ולכן חוקים אלו חדשים ומופיעים רק בספר דברים.

החוקים על העזרה ללווים מבחינה כלכלית נמצאים דווקא בספר דברים משום שבספר דברים עצמו נוצר החוק על "ריכוז פולחן" וכתוצאה מכך הלווים סבלו מחסר בעבודה אבטלה ובגלל האבטלה הזו ספר דברים מוציא עוד חוק שיעזור ללווים (שזהו חוק בולי)