דברים פרק טו פסוקים 1 - 6
חוק שמיטת כספים מופיע רק בספר דברים שהוא ספר הומאני וסוציאלי המתחשב בשכבות מצוקה. על פי החוק, בשנת השמיטה מבוטלים החובות. מדובר בכספים שנלקחו לצורך מחיה וקיום. אם הלווה לא החזיר את חובו, כנראה שאין לו ממה להחזיר והוא עדיין זקוק לו.
התורה מניחה שפגע כגון ארבה רוששו את האיכר ולכן יש לעזור לו. אדם בעל יכולת צריך להלוות לעניים ואם העני לא מחזיר את חובו עד שנת השמיטה, החוב מבוטל.
עיקר כוונת החוק היא למנוע שעבוד עניים למלווים.
ידוע כי מלווים נאלצו למכור את נחלתם והחוק שואף לצמצם פערים אלו. יתר על כן, התורה מזהירה את העשיר שאם יבוא אליו אחיו האביון ויבקש הלוואה סמוך לשנת שמיטה, לא יסגור את כיסו ויאמר לעצמו שהוא עומד להפסיד את כספו, אלא להיפך, יפתח את ידו וילווה. המחוקק המקראי ער לקושי הרב שבקיום מצווה זו ולכן מבטיח שאם יקיימו אותה ה' ייתן להם שגשוג. עם ישראל יהיה עשיר וילווה לנוכרים ולא יצטרך לקחת מהם הלוואה.
בפסוק 3 כתוב – "את הנוכרי תיגוש" , יש המפרשים (רמב"ן) כי זוהי רשות בעוד אחרים (רמב"ם) טוענים שזוהי מצווה.
בפסוק 4 יש תיאור אוטופי של ברכת ה' לעושר כלכלי וביטול העוני ואילו בפסוק 11 נאמר שיהיו עניים. ניתן לפתור זאת על ידי כך שפסוק 4 מתאר את הרצוי ואילו פסוק 11 את המצוי.
