לבדי / חיים נחמן ביאליק
נושא השיר לבדי הוא הקונפליקט בין הדת והאומנה לבין תנועת ההשכלה. הקונפליקט הפנימי של הדובר, האם להישאר בדת או להצטרף לתנועת ההשכלה. הדובר חש רגשות מעורבים וניתן להבין כי הקונפליקט הוא פנימי וחיצוני. בינו לבין עצמו, ובינו לבין החברה.
מדובר בשיר לירי – שיר אישי.
לבדי – בית ראשון
הדובר משתמש בארבעה אמצעים כדי להביא את הרעיון המרכזי של השיר
1. ניגוד – בין הדובר לבין כולם
2. מטאפורה – הדובר (חיים נחמן ביאליק) מדמה את עצמו לגוזל רך ואת השכינה (רוח ה') הוא מדמה לכנף – כנף ציפור. משמעות המטאפורה היא שהכנף (המייצגת את השכינה) מגינה עליו, הוא היחיד שנשאר תחת כנפיה ולכן זוכה להגנה. באמצעות מטאפורה זו ביאליק מדגיש את חוסר האונים, הבדידות והחולשה, בניגוד להגנה ולחוזק שמייצגת השכינה.
3. סמלים – בשיר לבדי קיימים מספר סמלים – האור, הרוח, שירה חדשה – כולם סמלים המייצגים את תנועת ההשכלה.
4. אילוזיה מקראית – ארמז מקראי – פסוקים או חלקי פסוקים המשובצים בתוך הטקסט.
המשפט "תחת כנפי השכינה" נלקח מתוך תפילת אשכבה יהודית על הנפטר. בתפילה כתוב :"המוצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה" – המתפלל מבקש מה' שיגן על המתים – כך גם הדובר מחפש את הגנת הדת שתעזור לו להתמודד ולהישאר מאמין.
בבית הראשון הנושא המרכזי הוא הדובר – ביאליק – אשר נמצא במספר קונפליקטים פנימיים. ההתמקדות היא במצבו החלש וחסר האונים.
לבדי – בית שני
בבית השני מדבר הדובר (ביאליק) על עזיבת היהודים את הדת לטובת תנועת ההשכלה. מצבה של השכינה מתערער. הדובר מתאר זאת באמצעות מטאפורה נוספת – "כנף ימינה השבורה" ובאמצעות האנשה – "השכינה הרעידה".
אמצעי נוסף הוא אמצעי החזרה – "בדד בדד" הדובר משתמש באמצעי זה כדי להדגיש את הבדידות שחש – המוטיב המרכזי בשיר.
בבית השני בשיר לבדי קיימת אילוזיה מקראית נוספת הלקוחה מספר בראשית כ"ב – עקידת יצחק – אברהם מקבל הוראה מאלוהים "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק..." , זהו מבחן האמונה של אברהם באלוהים – כך גם זהו מבחן האמונה של ביאליק.
בבית השני ניתן להבין כי המוטיב המקשר בין השכינה לבין הדובר (ביאליק) הוא מוטיב הבדידות. השכינה נשארה בודדה מכיוון שכולם עזבו אותה לטובת תנועת ההשכלה כמו ביאליק שנשאר לבד מאותה סיבה – כולם עזבו את השכינה לטובת תנועת ההשכלה מלבדו.
בבית השני, בניגוד לבית הראשון, הנושא המרכזי הוא מצבה של השכינה ולא מצבו של הדובר.
לבדי – בית שלישי
הבית השלישי בשיר לבדי הוא הבית המרכזי. בית זה מבטא את הדמיון והצירוף בין מצבו של הדובר למצבה של השכינה – בית זה מאחד את מצבם.
הדובר והשכינה נמצאים יחד תחת אותה הצרה, שניהם נמצאים במצב של חולשה ושניהם נמצאים בצרה בבית המדרש. הצרה היא ששניהם נשארו לבד. בית המדרש נשאר בצל והצל מסמל את המצוקה של השכינה והדובר, הדובר משתמש במילים בעלות קונוטציה שלילית – שוממה, פינה, קטנה וצל. כולן מבטאות את מצבו של בית המדרש.
בבית השלישי קיימת אילוזיה מקראית נוספת – "עימם יחד בצרה" הלקוחה מספר תהילים.
לבדי – בית רביעי
בבית הרביעי הדובר חוזר להיות הנושא המרכזי. בבית הרביעי קיימת נקודת מפנה במצבו של הדובר אשר אומר "צר לי המקום" , נקודת מפנה רוחנית, הדובר מודה שצר לו, פיזית ורוחנית. בבית זה הדובר מתחזק ובניגוד לכך, השכינה נחלשת. הדובר משתמש במילים המבטאות את חולשתה של השכינה : דמעה, כבשה ראשה בכתפי. בבית הרביעי קיימים מספר אמצעים אומנותיים :
1. מוטיב הדמעה – מוטיב חוזר בשירתו של ביאליק
2. מטאפורת הכנף – מוטיב חוזר בשירתו של ביאליק
3. שימוש בסמלים – חלון, אור – סמלים של תנועת ההשכלה. הגמרה – מסמלת את בית המדרש.
לבדי – בית חמישי
בבית החמישי הנושא המרכזי הוא מצבה של השכינה. מצב השכינה מדרדר, היא במצב של התפרקות וחולשה.
הדובר (ביאליק) משתמש במטאפורת הכנף – כנף שבורה כדי לבטא את שבירותה והתפרקותה של השכינה. משמעות הכנף השבורה היא שאין ביכולתה של השכינה להגן יותר באמצעות כנפיה שכן הן שבורות.
הדובר משתמש בבכי – דמעה, ובמוטיב הבדידות – השכינה לבדה.
בבית זה השכינה תלויה בדובר, אוחזת בו ולא מסכימה שאחרון המאמינים יעזוב אותה.
לבדי – בית שישי
הבית האחרון בשיר מופיע ב"לשון קינה", בבית זה מקוננים על מותה של הדת. שיר קינה ואבל על מות הדת.
סיום השיר הוא סיום פתוח. הסיום הפתוח מבטא את חוסר היכולת של הדובר להחליט בין הדת ורוח ה' לבין תנועת ההשכלה. למעשה, גם לאחר סיום השיר אין אנו יודעים מה החליט הדובר, אך במהלך השיר הוא רומז לנו על מצב הביניים בו הוא נמצא, הקונפליקט, הרגשות הדו-ערכיים שבהם חש. קיים רמז לקושי שלו לעזוב את השכינה ולחוזק הרגשות שלו כלפיה.
האמצעי הבולט בבית השישי הוא רמז מקראי המופיע במגילה איכה, זוהי המגילה בה קוראים בערב ט' באב (חורבן בית המקדש) ומקוננים על חורבן בית המקדש – זוהי הקינה שמוזכרת בשיר.
מבנה השיר לבדי / חיים נחמן ביאליק –
השיר בנוי לפי מבנה "תקבולת ניגודית". הבית השלישי הוא המרכז, הבית השישי הוא הסיום. הבית הראשון מקביל בתקבולת ניגודית לבית החמישי, והבית השני מקביל בתקבולת ניגודית לבית הרביעי. בבית הראשון הדובר הוא החלש והשכינה היא החזקה ואילו בבית החמישי הדובר הוא החזק והשכינה היא החלשה – דבר המתבטא באמצעות מטאפורת הכנף. בבית הראשון השכינה מגינה על הדובר באמצעות כנפיה אך בבית החמישי הכנף שלה שבורה ואין ביכולתה להגן – ככל שהדובר מתחזק, כך השכינה נחלשת.
בבית השני השכינה מתחילה להישבר ואילו ביאליק מתחיל להתחזק, ואילו, בבית הרביעי השכינה ממשיכה להיחלש אך הדובר כבר מחוזק. (מדובר בתקבולת משלימה – הדובר מתחיל להתחזק ויוצא מחוזק, השכינה מתחילה להיחלש ובסוף נחלשת לגמרי).
הרובד הסמוי והסמלי במערכת היחסית בין השכינה לדובר אשר מתבטא בקונפליקט בו הדובר נמצא – רגשותיו דו ערכיים, הוא אינו יודע האם לעזוב את השכינה או לא – דבר זה מקביל לרובד הגלוי, מערכת יחסים בין אמא לבן, כאשר הבן גודל מספיק ועוזב את כנף אימו.
