האומנם / לאה גולדברג
השיר האומנם הוא שיור עצוב, הדוברת תמהה לחיים וימים אחרים – ההווה לא טוב לה. ההווה זוועתי, ניתן להבין כי ההווה הוא תקופת השואה (השיר נכתב בשנת 1943). השיר האומנם הינו שיר שואה. המשוררת עצמה (לאה גולדברג) לא חוותה את השואה בעצמה אך מגיעות אליה ידיעות מהשואה ובעקבות כך מחליטה לכתוב את השיר בו היא מייחלת לימים טובים יותר ומציאות אחרת.
בשיר האומנם הדוברת מייחלת לימים בהם תוכל ללכת בשדה, לימים טובים ורגילים, ימים סתמיים. הדוברת מייחלת לחיים פשוטים, למגע חושני עם הטבע, לאהבה, להתמזגות עם הטבע. הכמיהה פורצת מתוך המציאות האכזרית שאין בה חסד וסליחה – המציאות אותה חווים היהודים בשואה.
הדוברת פותחת את השיר בשאלה : "האמנם?" , הדוברת שואלת למעשה אם החלום שלה יכול להתגשם. החלום הוא תמונת חיים אידילית, שקטה, פסטורלית – תמונה מנוגדת להיסטוריה של העם היהודי. הדוברת מייחלת להתמזגות עם הטבע ששיאה בא לידי ביטוי בסוף השיר (שתי השורות האחרונות בשיר) הדוברת כמהה לפשטות בסיסי של החיים (להיות כמו הדשא).
התיאורים בשיר האמנם מלווים בהפעלת הרבה חושים בגוף, חוש המישוש, חוש הריח, חוש הטעם, חוש הראיה והשמיעה. בבית הראשון הדוברת מייחלת שהכאב של החיים יהיה כאב של קוצים אשר נחשב לכאב מתוק. בבית השני הדוברת מבקשת להיות חלק בלתי נפרד מהטבע ומהיקום, לא משהו שצריך לשרוף אותו ולהשמיד אותו. הדוברת מבקשת שהאספספת תטלף את רגליה, שתוכל ליהנות מהשקט.
בבית השלישי נמשכת המגמה, הדוברת מבקש לראות את השמש ולהריח את התלם – שוב, להיות חלק מהטבע. הדוברת מייחלת לאהבה – "ומותר לאהוב". הדוברת מייחלת שיהיו אנשים רגילים שיוכלו ליהנות מהדברים הכי פשוטים. ישנה חזרה על המילה "מותר" "מותר ומותר ומותר".
בבית הרביעי והאחרון ישנה התמזגות עם הטבע. השורות האחרונות מציינות שהדוברת לא מבקשת להיות בולטת שונה ומיוחדת, היא רוצה להיות רגילה, פשוטה, כאחד העם. רק שיאפשרו לה לחיות.
בשיר יש אמצעי אומנותי בולט מאד – אמצעי הניגוד. הניגוד שבין המציאות השואתית לבין הרצון והחלום של הדוברת.
המשוררת משתמשת באמצעי נוסף להבלטת הניגוד – זמנים, רוב הפעלים נמצאים בזמן עתיד מלבד המילה "נצרבים" שנמצאת בזמן הווה.
בשיר האומנם קיימים דימויים רבים – "כאחד הדשאים", "כאחד האדם", "כאור בשולי הענן".
בשיר קיימת מטאפורה – "דרכים שסמרו מאימה ומדם".
כמו כן, חזרה על המילה "ומותר".
