האדונית והרוכל סיכום:
תקציר האדונית והרוכל:
מסופר על רוכל יהודי שהולך בין הבתים ומוכר את סחורתו. יום אחד הוא מגיע לביתה של אדונית נוצרייה, בית שנמצא ביער, ומנסה למכור לה את סחורתו. האדונית לא רוצה לקנות כלום חוץ מסכין ציידים. הרוכל עוזב את ביתה וממשיך בדרכו, אבל הלילה יורד והוא מאבד את הדרך. הוא הולך לכיוון נקודת אור רחוקה וכשהוא מגיע הוא מגלה שחזר לאותו בית. האדונית נותנת לו לישון ברפת הישנה בחצר. למחרת בבוקר הוא עושה תיקונים בביתה, כדי להישאר אצלה ולא לצאת החוצה לגשם ולסערה. היא מכינה לו אוכל והוא נשאר לישון שם, הפעם במחסן בתוך ביתה. העניין ממשיך גם למחרת. הרוכל רואה שהאדונית גרה לבד ומתחיל לחזר אחריה. לבסוף הם מתקרבים זה לזה וגרים ביחד כבני זוג בביתה. הרוכל חי חיים טובים מבחינה חומרית בביתה של האדונית – היא מטפלת בו, מבשלת לו ומשרתת אותו. הוא מרגיש שהוא כבר לא לובש בגדי רוכל, אלא בגדי חירות. נדמה לו שמעמדו הוא כמו המעמד של האדונית. ככל שהוא מתקרב אליה, הוא מתרחק מהדת ואפילו אוכל בשר וחלב ביחד. אבל שאלה אחת מטרידה אותו – הוא אף פעם לא רואה אותה אוכלת. הוא שואל אותה מספר פעמים למה היא לא אוכלת, אבל היא מתחמקת מתשובה וקוראת לו עורבי, נשרי, פגר מתוק שלי. היא נושכת את שפתיו ואומרת בחיוך שמעולם לא ידעה שדמו של יהודי מתוק כל כך. הרוכל מחליט שלא לשאול יותר מדי שאלות. ככל שעובר הזמן, החיים איתה קשים לו יותר. הרוכל שואל אותה על בעלה הקודם. האדונית שואלת לאיזה מהם הוא התכוון וסופרת את בעליה הקודמים בעשר אצבעותיה. היא צוחקת ומזלזלת בו בגלל פחדו, והיא עונה לו שהיא אכלה אותם. הרוכל לא יודע איך להגיב, אבל ברור לו שהיא מהווה סכנה בשבילו. הוא מחליט לעזוב את ביתה, אבל לא עושה זאת. לאחר כמה ימים הוא חולם שהכלבה שלה נשכה אותו ולקקה את דמו. הוא חולם שהאדונית תוקעת סכין בלבו ומתעורר בפחד ובצעקות. למחרת בבוקר הוא מעביר את מיטתו למחסן, כדי לא להפריע לה. בלילה הוא מרגיש צורך להתפלל לה' ובגלל שיש לו בחדר צלב, הוא יוצא להתפלל בשלג. הוא מאבד את דרכו וכשהוא חוזר הוא רואה שמיטתו מחוררת ואת האדונית מוטלת על הרצפה, פצועה וסכין בידה. היא ניסתה להרוג אותו, אבל צועקת בגועל שדמו קר כקרח. הרוכל מנסה לטפל ולהאכיל אותה, אבל היא לא יכולה לאכול אוכל של בני אדם ולאחר כמה ימים היא מתה. לאחר מותה הוא קורא לכומר, מכין לה ארון מתים ושם את הארון על גגה כי האדמה קפואה מדי. בסוף הסיפור, העופות הטורפים מנקרים את הארון ואוכלים את גופתה. הרוכל עוזב את ביתה וחוזר למכור את סחורתו מבית לבית.
הכותרת:
תפקידי הכותרת:
1. אישה מכובדת ואיש עני
2. יחסים בין הגבר לאישה
3. גבר ואישה
4. הגבר צריך משהו מהאישה
5. האדונית שימוש מישן – רמז לכך שהסיפור לא חדש
6. האדונית ולא גברת כי אין לה בעל
הדמויות:
יוסף:
אשת פוטיפר: יוסף במקרא ידע לפרש חלומות. יוסף בסיפור חולם חלום, אבל לא יודע לפרש אותו כי אם היה כמו יוסף המקראי, היה מבין שפירוש החלום הוא שעליו לברוח מביתה של האדונית. כמו כן, יוסף המקראי לא מתפתה לאשת פוטיפר, ויוסף בסיפור כן. עוד דברים דומים היו שבשני הסיפורים היו הבדלי מעמדות בין יוסף לאישה. הוא עברי/יהודי והיא מצרית/נוצרייה. הוא עבד/רוכל, היא אדונית. הוא נוכרי והיא בת המקום. בשני הסיפורים שם הגיבור יוסף.
הלני:
הלני היא האדונית, שותה את דמם של בני האדם ואוכלת את בשרם. היו לה המון בעלים והיא אכלה אותם. היא הייתה יפה וכך יכלה לפתות את יוסף. שמה הלני בא מהלה היפה מטרויה.
המוטיבים:
מוטיב הסעודה: מאפיין את הדמויות. האדונית מפטמת את הרוכל כדי שהיא תוכל לאכול אותו. הסעודה מקרבת אבל גם מפרידה ביניהם. הרוכל אוכל ושותה איתה, אבל היא לא אוכלת ולא שותה. היא לפעמים מדמה את עצמה בחיה טורפת. מציצת הדם היהודי הוא רמז לעלילת הדם הידועה על היהודים. בעזרת האוכל האדונית שולטת על הרוכל.האוכל מסמן גם מעמד כלכלי וחברתי, כי בלעדי האדונית הוא לא יוכל לאכול את כל האוכל שהיא מגישה לו. האוכל גם מסמל את התבוללותו של יוסף ואת ההידרדרות שלו.
מוטיב החיה: המוטיב מאפיין בעיקר את האדונית – הגויה. היא דומה לכלבה, ובמותה, גופתה מתוארת כנבלה. האדונית מכנה את הרוכל בשמות בעלי חיים וקוראת לו בשם פגר.
מוטיב הסכין: כאשר האדונית קנתה את הסכין זה היה סימן לאזהרה ולסכנה. הרוכל היה מודע לסכין, ובכל זאת נשאר. עיניה שיקפו במבט את הסכין והיא אומרת שהרוכל לא צריך לדאוג כי הסכין עדיין לא שיספה את גרונו.
מוטיב הדרך: הרוכל מגיע לאדונית, מפני שעבר ממקום למקום למכור את סחורתו, כמו שהוא עשה גם בסוף הסיפור. הדרך מסמלת את העם היהודי. כאשר הוא נאבד בחשכה הוא מאבד את ייחודו.
החלומות:
החלום מלמד על תת המודע.
החלום הראשון: יוסף חולם שתקעו סכין בליבו והלב הוא צורה של צלב. למרות שהסכין לא פגעה בו הוא מפחד.
החלום השני: הוא חולם שכלבה קופצת עליו נועצת את שיניה בצווארו ואז היא מלקקת את דמו.
תפקידי החלום בסיפור:
1. משקף את פחדיו: הסכין, כלי לרצח שהוא מכר לאדונית. ההתקרבות לנצרות מסכנת/הכלבה= רמז שהלני תהיה ככלבה שנושכת אותו וברצונה לקחת את דמו.
2. החלום הוא כמו חיזיון, אם היה יכול לפרש חלומות הוא היה ניצל.
3. החלום מרכז מוטיבים: נצרות, סכין, דם. סכנה.
סיום הסיפור:
בסוף הסיפור הרוכל מטפל באדונית הגוססת עד שהיא מתה. הוא דואג לקבור אותה ושתקבל את ברכתו של הכומר. הוא קובר אותה אבל העופות מנקרות את הארון ואוכלות את נבלתה. הרוכל לוקח את סחורתו וממשיך באותה עבודה.
רבדים:
הרובד הגלוי – מה שמבינים מקריאה פשוטה של הסיפור: יש סיפור אהבה שכולל קרבה והתרחקות בין הרוכל לאדונית. הדמות הראשית היא יוסף, תמים וטיפש שמתפתה אחר האדונית, הערפדית.
הרובד הסמוי – הוא החשוב. כוונת הסיפור היא ללמד אותנו על היהודים והנוצרים. בסיפור נראה כי ליוסף יש חיים נוחים מבחינה כלכלית, האדונית מספקת לו אוכל. הכותב רצה גם להראות את ההתבוללות של היהודים כפי שיוסף עשה. כמו היהודים באירופה, יוסף התעלם מהאזהרות. האינטרס של הנוחיות גבר על תחושת הסכנה שהוא היה מודע לה. בסוף הסיפור, הוא חוזר להיות רוכל.
מושגים:
מוטיב: חפץ, אירוע או רצף מלים שחוזרים כמה פעמים ומתקשרים לתוכן היצירה. תפקיד המוטיב הוא לקדם את העלילה.
אלגוריה: משל מפותח, שבו כל מיני דברים מסמלים ומייצגים תכונות, התנהגויות וערכים אנושיים.
מספר כל יודע-נקודת תצפית: נקודת ראות. נקראת גם עמדת המספר או סוג המספר.
סיום סגור: סיום סגור עונה על השאלות, פותר את הבעיות ואת ההסתבכויות שעלו במהלך הסיפור.
סיום פתוח: סיום שמשאיר שאלות לא פתורות.
סיום מעגלי: הגיבור הראשי חוזר לאותו מקום בסוף הסיפור כמו שהוא היה בתחילתו.
מספר גיבור: הוא הגיבור הראשי. הוא מגלה לנו את מעשיו ואת עולמו הפנימי.
דמות עגולה: הדמות עמוקה ויש לה הרבה פנים. היא מורכבת ואנושית. היא משתנה במהלך הסיפור.
דמות שטוחה: קל לזהות ולהגדיר אותה. היא לא משתנה במהלך הסיפור.
