קשיים בהתארגנות בארץ המוצא ובדרך לארץ של העולים בגלי העליה בשנות השבעים והתשעים
העולים מאתיופיה:
הקשר עם קהילה יהודית זו שנתגלתה לשאר יהודי העולם רק באמצע המאה ה-19 היה רופף.
ליהודים היה קושי נפשי לעזוב את ארצם, הם האמינו שמי שעוזב את אתיופיה לא יגיע ליעדו חי.
הקשיים בארגון העלייה בארץ מוצאם ובדרך לארץ נבעו ממספר גורמים :
• חוסר יציבות פוליטית באתיופיה - מלחמת האזרחים שהתחוללה באתיופיה גרמה מצוקה רבה ליהודים אשר נרדפו על ידי השלטון הקומוניסטי והמורדים. כל אחד מהם מאשים את היהודים בשיתוף פעולה עם הצד השני. במסגרת המהפכה באתיופיה, בספטמבר 1974 נאסרו ונרצחו פעילים שנחשדו בקשר עם מדינות הגוש המערב, לרבות ישראל. בשנים 1978-1977 גבר הטרור "האדום", במסגרתו הוחמרו הגזירות על היהודים וחלקם אף נמכרו לעבדות.
• ממשלת ישראל ניסתה לפעול למען היהודים ובתמורה נתנה סיוע כספי וצבאי חשאי לשלטונות. בשנת 1977 עלו לארץ 121 מיהודי אתיופיה.
בפברואר 1978 הודלפה הידיעה כי ישראל מחמשת את "החונטה" הצבאית האתיופית. ההדלפה פורסמה בעיתונות הערבית והעניקה לשליט אתיופיה, מנגיסטו, תירוץ להפסיק את העלייה לארץ. למרות זאת, העלייה נמשכה והתבצעה בעזרת פעילים מהקהילה ואנשי מוסד.
• יהודים הלכו ברגל לסודן שם חיכו להם אנשי מוסד ופעילים מבני העדה שיצרו קשר בין האתיופים לבין אנשי המוסד שטיפלו בעלייה.
• השמועה שהדרך לירושלים "פתוחה" דרך סודן התפשטה ויהודים רבים התחילו להגיע בהמוניהם למחנות הפליטים בסודן. עקב מספרם הגדול הפינוי הפך לאיטי ומסובך.
• פעילי הקהילה שנחשדו על ידי שלטונות אתיופיה בשל פעילותם הציונית נאלצו להימלט לעבר סודן כדי לעלות לארץ ישראל. הם שוכנו במחנות פליטים בהמתנה להיתרי עלייה לישראל. מבצע זה, שהיה במימון קהילות יהודיות בארצות הברית ובקנדה, שם קץ ליישוב היהודי הכפרי באתיופיה.
• שירותי הרפואה בעיר לא תפקדו ורבים מהיהודים במחנות לקו במגוון רחב של מחלות, בהן מלריה, צהבת ושחפת. רופאים ישראלים הכשירו סייענים פרא-רפואיים מקרב הקהילה היהודית והעניקו בעזרתם שירותים רפואיים לכ-4,000 משפחות. תכנית זו, לצד תכנית חיסונים ל20 אלף מבוגרים וילדים, הצליחה להפחית את שיעור התמותה והחולי בקרב יהודי אתיופיה הממתינים לעלייה.
• המסע לסודן נמשך בין שבועיים לחודש ימים, ורבים חלו ואף מתו בדרך במסע הקשה.
• לאחר שחצו את הגבול לסודן, שהו העולים במחנות תקופה ארוכה והמתינו לעלייה ארצה. התנאים במחנות היו קשים.
• היציאה מן המחנות בסודן הייתה בדרך כלל בלילה לנקודות איסוף. בנקודת האיסוף המתינו אנשי מוסד וחיל הים. משם נלקחו לחוף בסודן או לנמל תעופה והועלו למטוסים או לספינות. התחנה הראשונה בישראל הייתה אילת ומשם פוזרו למרכזי קליטה ברחבי הארץ.
המבצע הסתיים בטרם זמנו בעקבות הדלפה של אישיות ציבורית בישראל לעיתונות בדבר
עלייתם החשאית של יהודי אתיופיה דרך סודן לישראל והחשש של נשיא סודן ג'אפר נומיירי
מתגובת העולם הערבי.
העולים מרוסיה:
לאחר הקמת מדינת ישראל ולמרות תמיכת ברית המועצות בהקמתה, נותרו יהודי ברית המועצות מאחורי "מסך הברזל" שנוצר באירופה בעקבות המלחמה הקרה.
הפעילות הדתית היהודית נאסרה בברית המועצות כמו כל הדתות האחרות והתנועה הציונית הייתה אסורה. פעיליה נרדפו כבר משנות העשרים וסממני הזהות היהודית נעלמו כמעט לגמרי.
כל מי שביקש לעזוב את ברית המועצות היה צריך :
- להגיש ויזה ובה הזמנה מבן משפחה שיקבל אותו בארץ שאליה מעוניין להגר. כאשר בן משפחתו בארץ התחייב לתמוך בו. בקשת בן המשפחה צריכה הייתה לעבור אימות על ידי נוטריון בארץ מגוריו, ואז להישלח אל בן המשפחה שמתגורר בברה"מ.
- מבקש הוויזה היה פונה למשרד הפנים. שם היה עליו למלא מספר מסמכים. הוא חייב היה להודיע לכל הגורמים שאליהם היה קשור בברית המועצות על רצונו לעזוב. היה עליו להביא מכתב המלצה מהמנהל במקום העבודה שלו.
- קבלת ויזה דרשה גם הגשת אישורים מבתי-הספר של הילדים ומאזור המגורים. אישור על היעדר חובות כלכליים בתוך ברית המועצות ואישור מההורים (במידה ומבקש הוויזה היה גרוש, גם אישור מהגרושה). אם המהגר היה חבר מפלגה, היה עליו להשיג אישור ממשרד המפלגה המקומי ומהאיגוד המקצועי בו מצוין כי הם מסכימים לשחררו.
- תשובה רשמית לבקשת ההגירה הייתה מגיעה בדרך כלל לאחר כחצי שנה. אם הבקשה אושרה, היה צריך תוך חודש להגיש אישורים על הוצאת הילדים מבתי הספר, עזיבת מקום העבודה ומכירת הדירה.
- יציאה של כל אזרח מברית המועצות הייתה מותנית באישור הק.ג.ב. . לרבים לא ניתנו אישורים כאלה. אזרחים שניסו לצאת מברית המועצות נקראו בוגדים. בדרך כלל פוטרו מעבודתם והפכו למטרות שנאה פומביות. אלה שקיבלו אישור להגר נאלצו לוותר על אזרחותם הרוסית.
• בעקבות מלחמת ששת הימים נפסקה כמעט לגמרי העלייה. בנוסף, השלטונות לא הסכימו לקבל בקשות להיתרי עלייה. הסיבה לכך היא תמיכת ברית המועצות במדינות ערב וניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
העלייה בשנות ה-70 :
• ב-1971 מתקבלת החלטה בדרג העליון של מקבלי ההחלטות בברית המועצות על מתן היתרי יציאה ליהודים. ההחלטה נבעה מהשאיפה של בברית המועצות לשיפור היחסים עם מדינות המערב, ו"תיקון ג'קסון" בארה"ב, (תיקון בחוקה האמריקנית שהטיל מגבלות על קשרי סחר מיוחדים עם מדינות המגבילות הגירת אזרחים – כגון רוסיה). התיקון תרם ליצירת קשר מותנה בין שמירה על זכויות אדם ומתן היתרי יציאה מברית המועצות לבין קיום קשרי מסחר עמה. מטרתו העיקרית של התיקון הייתה להפעיל לחץ על ברית המועצות לאפשר הגירה של יהודים בתמורה לאפשרות לייבא מארה"ב כמויות גדולות של חיטה.
• בשנות השישים והשבעים יהודים רבים קיבלו תשובה שלילית לעלייה ולא הורשו לעזוב או שהמתינו לאישור במשך זמן רב.
• חלק ממסורבי העלייה פעלו באופן הפגנתי נגד העיכובים, כתוצאה מכך, חלקם נעצרו ונכלאו. רבים מהם נחשבו ללוחמי זכויות אדם ולאסירי מצפון והיו מוכרים ככאלה בכל העולם. מדינות רבות הפעילו לחץ על ברית המועצות לשחרורם של אסירי ציון. "אסירי ציון" היה כינוי ליהודים, מסורבי עלייה שלא הורשו לעלות לישראל משיקולים פוליטיים ונרדפו על ידי השלטונות הרוסים. כמה מאסירי ציון סבלו מעינויים במהלך מעצרם. בשנת 1970. נרשמו 44 מקרים של יהודים שנשלחו למחנות לעבודת כפייה. היו אף מקרים של אסירי ציון שנפטרו בעודם בכלא כאשר איש אינו יודע את סיבת מותם.
העלייה מברית המועצות בשנות התשעים של המאה העשרים החלה למעשה בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב.
• התמוטטות המשטר הקומוניסטי - לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות נוצרה חוסר יציבות פוליטית שגררה משבר כלכלי והתערערות הסדר והביטחון במדינות שהרכיבו את ברית המועצות. התסיסה הלאומית גברה גם במדינות המוסלמיות והתעוררה אנטישמיות גם באזורים אחרים של חבר המדינות ומדינת ישראל החלה לפעול להעלאת היהודים.
• התגברות ביטויי האנטישמיות - אחד הגורמים המרכזיים לעלייה היהודית מחבר המדינות בשנות התשעים היה התגברות האנטישמיות. עם נפילת ברית המועצות, התרבו גילויי האנטישמיות בחבר המדינות. היהודים חשו חוסר ביטחון ופחד. האנטישמיות השורשית עממית עלתה אל פני השטח. חוסר היציבות הכלכלי והחשש הממשי לביטחונם האישי עקב התוהו ובוהו ששרר בחבר המדינות לאחר נפילת ברית המועצות.
