כיצד הגיעו הידיעות על ההשמדה ההמונית?
השמועות על ההשמדה, אשר ביצעו הנאצים, הגיעו לארה"ב על ידי נציגי הקונגרס היהודי העולמי כבר בסתיו 1941, זמן קצר לאחר שהגרמנים החלו בביצוע "הפתרון הסופי". תיאור הזוועות התקבל בחוסר אמון אצל יהודים ולא יהודים. בנובמבר 1941 מסר השגריר הבריטי בשוויץ מידע שקיבל מגורם פולני על כך שקרוב למיליון וחצי יהודים במזרח פולין נעלמו ואיש אינו יודע על גורלם. בינואר 1942 העבירה ברית המועצות איגרת בדבר מעשי זוועה נוראיים ובין היתר דווח באיגרת על רצח 52.000 יהודים בבאבי יאר.
ביולי 1942 במברק הידוע כמברק ריגנר נמסר לראשונה על תכנית גרמנית כוללת להשמדת יהודי אירופה. ריגנר היה נציג הקונגרס היהודי העולמי בשוויץ. את הידיעה קיבל מתעשיין גרמני. במברק שהעביר ריגנר ללונדון כתב :
"קיבלתי ידיעה מדאיגה שבמטהו של היטלר נידונה תכנית לחיסול היהודים בבת אחת, אחרי שכל היהודים בארצות הכבושות או הנשלטות בידי גרמניה שמספרם כ-4 מליון, יגורשו וירוכזו במזרח, וזאת בכדי לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה היהודית" באירופה...."
משם המשיכו הידיעות לזרום מאירופה, הועברו לארה"ב ואומתו בקיץ 1942. לאחר מספר חודשים הועבר המידע על ההשמדה לציבור האמריקאי על ידי הרב סטיבן וייז ממנהיגי יהדות אמריקה. וייז פרסם את המידע על המתחולל באירופה בעיתונות האמריקנית. בעקבות ידיעות אלה הוכרז בארה"ב יום אבל לאומי ונקבעה פגישה בין ההנהגה היהודית האמריקאית לבין נשיא ארה"ב, רוזוולט.
בשנת 1944 הגיעו מסמכים מפורטים על הפעילות באושוויץ. שני יהודים מצ'כוסלובקיה, רודולף וורבה ואלפרד וצלר שעבדו באושוויץ מאז 1942, הצליחו לברוח מהמחנה והעבירו דו"ח מפורט כולל נתונים מספריים ואופן ההשמדה באושוויץ. השניים תיארו בפירוט את תהליכי הסלקציה וההמתה בגז, את המוות שנגרם מההתעללות וההרעבה, ונתונים על יהודי הולנד, בלגיה, צרפת ומקומות אחרים.
התגובה בארצות הברית וברטניה
בעיני בעלות הברית משימתם העיקרית במלחמה הייתה לגבור על גרמניה הנאצית ולנצחה. גורל היהודים במלחמה זאת הצטייר אמנם כתופעה טראגית, אך לא כתופעה עיקרית של המלחמה. הם לא ראו ברצח העם היהודי תופעה בעלת משמעות ייחודית לגורל העולם והתעלמו מחומרת העניין. העובדה כי ליהודים לא היה כוח פוליטי חרצה את גורלם. ארה"ב הייתה מודעת לכך שהאנטישמיות היא אחד האמצעים של התעמולה הנאצית, אך לא ייחסה לכך חשיבות גדולה.
אף על פי שמברק ריגנר היה הידיעה המוסמכת הראשונה על השמדת היהודים, תגובת בעלות הברית הייתה מאכזבת והצהרתית בלבד. במשרד החוץ הבריטי סירבו לפרסמו אך העבירו את תוכנו לידי סילברמן - חבר פרלמנט יהודי. בארצות הברית סירב משרד החוץ להעביר את תוכן המברק לידיעת המנהיג היהודי הרב וייז בטענה כי המברק אינו אמין. הרב וייז קיבל את המידע מסילברמן והעבירו לנשיא רוזוולט.
ארבעה חודשים חלפו מקבלת המכתב ועד אשר זומן וייז למשרד החוץ האמריקאי שם נאמר לו כי תוכן המברק אומת. בעקבות פגישה זו העביר וייז את המידע לפרסום בעיתונים.
הפגישה בין המנהיגות היהודית האמריקאית לבין רוזוולט התקיימה בתחילת דצמבר 1942. במהלך הפגישה הודה רוזוולט כי ממשלת ארה"ב יודעת על המתרחש, יחד עם זאת הסתייג מהצגת הגרמנים כולם כרוצחים כיוון שטען כי בגרמניה יש אנשים שמתנגדים למעשי היטלר. הפגישה הייתה קצרה והסתיימה ללא תכנית כלשהי למנוע את מעשי הרצח. אך יחד עם זאת, פרסם רוזוולט גינוי למעשי הרצח.
ממשלת ארה"ב ואזרחיה היו עסוקים במהלכי המלחמה ובשאיפה לגבור על גרמניה ולכן לא התמקדו במעשי הרצח באירופה. בהדרגה עוררה דעת הקהל היהודית את דעת הקהל האמריקאית והבליטה את האסון הנוראי שפקד את יהודי אירופה. לאט לאט התפשטו ההפגנות כנגד מעשי הנאצים ודרשו מהממשל לפתוח במו"מ עם גרמניה כדי לנסות להציל את יהודי אירופה. כמו כן לאשר הגירה של יותר יהודים למספר מדינות. ההפגנות הפכו להיות עניין יומיומי והעיתונות האמריקאית אף היא החלה להתעניין במעשי הרצח. למרות זאת, ממשלת ארה"ב לא עשתה דבר להצלת היהודים.
בבריטניה גבר הלחץ הציבורי על הממשלה לפעול למען היהודים. לממשלה הוגשו מחאות ושאלות רבות. הבריטים הציעו לאמריקנים להתכנס ולדון בבעיה ובדרכי התגובה. בסופו של דבר הוחלט לכנס וועדה באי ברמודה המרוחק מעיני העיתונים ודעת הקהל.
הפעולות שננקטו - ועידת ברמודה
ועידת ברמודה
ב 19 באפריל 1943 התקיימה באי ברמודה ועידה בין בריטניה לארה"ב, הרחק מדעת הקהל והתקשורת, במטרה לדון בבעיית הפליטים והניסיון לנטרל את המחאה הציבורית בעקבות הידיעות על רצח המוני של יהודי אירופה. אף ארגון יהודי לא הוזמן לוועידה. משתתפי הוועידה דנו רק על הפליטים שכבר יצאו מגרמניה ונמצאו במדינות ניטראליות או אחרות אבל רק מעט מהם היו יהודים. בהודעה הרשמית שניסחו חברי הוועידה לא הוזכרו היהודים כלל. נאמר כי ההמלצות המוגשות לממשלות השונות נועדו להקל על סבל הפליטים בני כל הגזעים והלאומים. נקבע כי אין באפשרותן של מעצמות המערב לעזור ליהודים, משום שהעזרה צריכה להינתן לכל הפליטים ולא רק ליהודים. עוד נטען כי מתן עזרה כמו משלוח ספינות להוצאת פליטים מאירופה, עלול לפגוע במאמץ המלחמתי ולהאריך את משך המלחמה.
משמעות תוצאות הוועידה:
1. אי התמודדות עם הצלת יהודים - כבר בהתחלה סיכמו ארה"ב ובריטניה כי לא יוכלו לעזור בהגירת היהודים משום שמדיניות "הספר הלבן" מנעה את כניסת היהודים לארץ ישראל. ארה"ב ובריטניה לא היו מעוניינות שלוועידה זאת יהיו תוצאות מעשיות משום שהן לא היו מעוניינות לפתור את בעיית הפליטים היהודים בתחומן (נציגים יהודים לא שותפו בוועידה). ההצעות שהועלו על מנת לחלץ יהודים נדחו בזו אחר זו, עקב חשש שאכן גרמניה תיענה וכך תוצף בריטניה ארה"ב באלפי פליטים שאין די אוניות להסיע אותם ואין היכן ליישב אותם. לאחר שכל ההצעות לפתרון נדחו פורסמה בסוף הועידה המלצה כללית לסייע לפליטים בני כל הלאומים במקומות שונים בעולם.
2. אכזבה מועידת ברמודה - לאחר קיומה התברר לכל כי הועידה הייתה רק כיסוי לכך שאין כוונה לסייע. הדבר גרם לתסכול עצום בקרב יהודי ארה"ב, אולם הנשיא רוזוולט ידע שהיהודים יתמכו בו ממילא, ולא עשה כל מאמץ לשנות את מדיניותו. הרב ישראל גולדשטיין, נשיא מועצת בתי הכנסת בארה"ב, האשים את משתתפי ועידת ברמודה באומרו : "אין מצילים את הקורבנות משום שהדמוקרטיות אינן רוצות בהן".
ניתן לומר, כי המדינות שהתכנסו בועידת ברמודה לא עשו למעשה דבר להצלתם של היהודים. מדובר היה בפעילות אשר ניסתה ליצור את הרושם כאילו גורל היהודים היה חשוב בעיניהם. אולם מעשי הרצח ההמוני באירופה המשיכו.
הקמת הוועד לענייני פליטים
בינואר 1944 הוקם על ידי רוזוולט ועד לענייני פליטים שהיה תחת משרד האוצר האמריקאי תוך שמשרד החוץ של ארה"ב מערים קשיים על פעילות זו. המימון נלקח מתקציב ארה"ב, אך מכיוון שלא הספיק, נגבו כספים מארגונים יהודים פרטיים. הפעילות הועילה לחלץ חצי מיהודי בודפשט, מאות יהודים ממדינות הציר האחרות, וכן לפתוח מרכזי פליטים לאחר המלחמה. הוועד קיווה להקים מקומות מפלט רבים לפליטים בארצות הברית, אך בפועל אושר מרכז יחיד בעיר ניו יורק.
מדוע לא הופצץ מחנה ההשמדה אושוויץ
בעלות הברית המשיכו לגלות אוזלת יד גם בשנת 1944 כשהחלו השילוחים מהונגריה לאושוויץ, אז נתבקשו בעלות הברית להפציץ את מתקני ההרג או לפחות את פסי הרכבת שהובילו מהונגריה לאושוויץ. אולם הן נמנעו בכל מיני תואנות ועמדו בסירובן עד סיום המלחמה. ארה"ב טענה כי המבצעים הצבאיים אשר יחישו את ניצחונם על הגרמנים חשובים יותר מהפצצת מתקני השמדה, וכי ניצחון צבאי ממילא יביא סוף לסבל העם היהודי.
עוד נטען כי קיים חשש לפגיעה ביהודי המחנות במקרה של הפצצה : טענה זו התעלמה מהעובדה כי היהודים במחנה שהו בו לצורך השמדתם.
הטיעונים שהעלו ראשי הצבא האמריקאי כנגד הפצצת אושוויץ היו שקריים והביעו אדישות וחוסר רצון לעצור את מעשי הרצח. הם טענו כי אושוויץ מרוחקת מטווח הטיסה, ודבר זה היה שקר (מטוסי בעלות הברית הפציצו יעדים צבאיים לא הרחק ואף צילמו אותם), ההתנגדות נמשכה גם כאשר טייסים העידו כי אין בעיה לפגוע במתקני ההשמדה. הועלתה הטענה, כי הפצצה תפגע באסירים ואף תסיט את המלחמה ל"בעייה היהודית" ותגביר את האנטישמיות.
