מלחמת העצמאות - היסטוריה

מלחמת העצמאות

*בסיכום זה יופיע הביטוי "משלט" מספר פעמים, פירושו - מאחז

בשבת, 15 במאי 1948 החל השלב השני במלחמת העצמאות בפלישת צבאות של מדינות ערב למדינת ישראל. הצבא המצרי, הלגיון הערבי של ממלכת ירדן, הצבא העירקי, הצבא הסורי והצבא הלבנוני. מדינת ישראל הותקפה מדרום, ממזרח ומצפון על ידי עשרות אלפי חיילים בתנאי פתיחה קשים. בחודש הראשון ספגה המדינה אבדות כבדות  וניצחונות הערבים העמידו בסימן שאלה את עצם קיומה של המדינה היהודית.

הצבא המצרי פלש מדרום בשני צירים:

ציר אחד נע לאורך החוף, ומטרתו – הגעה לתל אביב.

ציר שני נע לכיוון ניצנה, באר שבע, חברון ובית לחם ומטרתו הגעה לירושלים.

הכוחות המצריים התקדמו אל אשדוד, ונעצרו בגשר, אשר לימים קיבל את השם גשר "עד הלום", שמשמעו עד כאן.

כוחות הלגיון הערבי של ממלכת ירדן, תקפו את ירושלים וכבשו יישובים בצפון העיר. בירושלים נכנע הרובע היהודי שבעיר העתיקה. כוחות נוספים של הלגיון פנו לכיוון רמלה ולוד. ירושלים העברית הופגזה, והדרך אליה נחסמה באזור לטרון.

הצבא העיראקי פלש לעמק בית שאן באזור נהריים והשתלט על תחנת הכוח שסיפקה חשמל לצפון. העובדים נשבו, הציוד נשדד, והמקום הוצת. הכוחות העירקים חדרו גם לאזור השומרון והשתלטו על ג'נין וכפר קאסם.

הצבא הסורי  תקף בצפון את דגניה ונהדף. כעבור חודש הצליח לכבוש את משמר הירדן.

הצבא הלבנוני ומתנדבים מצבא ההצלה הערבי הצליחו לפלוש לגליל ולהגיע עד שפרעם ונצרת.

ההפוגה הראשונה:

הקרבות, שהחלו עם פלישת צבאות ערב התישו את שני הצדדים. כולם נזקקו להפוגה כדי לארגן מחדש את כוחותיהם. בתיווכו של האו"ם החלה ב -11 ביוני 1948 ההפוגה הראשונה והיא נמשכה ארבעה שבועות.

בהפוגה הזאת הצליח צה"ל לקלוט במהירות יחסית נשק חדש, לאמן לוחמים, לשקם יחידותיו ולהפגין כוח צבאי חדש, נייד יותר, תוקפני יותר ובעל אמצעי לחימה גדולים וחזקים יותר.

לאחר ארבעה שבועות הסתיימה ההפוגה (9 ביולי 1948) במתקפה שיזמו המצרים והחלה לחימה של עשרה ימים רצופים.

 

קרבות "עשרת הימים" (9- 19 ביולי 1948)

במהלך קרבות אלו נבלמו צבאות ערב בכל החזיתות. במשך ההפוגה התכוננו בצה"ל לנטילת יוזמה התקפית.

 

1.       חזית הצפון בקרבות "עשרת הימים"-  שני מבצעים בולטים מאפיינים את חזית הצפון:

 

א.      מבצע "דקל" - כוחות צה"ל תקפו באזור הגליל המערבי והרחיבו את האזור, הנתון בידי ישראל תוך הגנה עיקשת על סג'רה שהותקפה קשות. צה"ל כבש את שפרעם ונצרת.

ב.      מבצע "ברוש" - כוחות צה"ל תקפו את ראש הגשר הסורי באזור הגליל המזרחי (משמר הירדן). צה"ל ניסה בפעולה נועזת לחצות את הירדן ולתקוף את הסורים אך נכשל. משמר הירדן נשאר בידיהם עד לסוף המלחמה.

ההישג של מבצע "ברוש" היה לא בהדיפת הסורים, אלא בבלימתם ובשיבוש תוכנית ההתקפה שלהם לעבר ראש פינה, דבר שאם היה מתבצע, היה עלול לשנות את פני המערכה בגליל.

 

2.      חזית המרכז בקרבות "עשרת הימים" – "מבצע דני":

האויב המסוכן ביותר היה הלגיון הירדני שהחזיק בגזרת לוד-רמלה-לטרון. הוא אף היווה אגף חזק למערך האויב בחזית ירושלים ושלט על הדרך מאיזור תל אביב ועד לירושלים. לאחר ההפוגה הראשונה יזם צה"ל את "מבצע דני". (ע"ש דני מס מפקד הל"ה שנהרג בקרב בדרך לגוש עציון).

 

מטרות המבצע:

א.      להרחיק את האיום מעל אזור תל אביב מצד הלגיון הירדני.

ב.      להרחיב את הפרוזדור לירושלים ולהרפות את לחץ הלגיון הירדני על העיר. כמו כן, יצירת תנאים חדשים לכיבוש לטרון ורמאללה.

 

הכוחות של צה"ל במבצע "דני" כללו ארבע חטיבות. הכוח הגדול ביותר שנאסף מאז פרוץ המלחמה.

השלב הראשון של המבצע:

לפרוץ ליישוב בן שמן מצפון ומדרום, ומשם לתקוף את לוד ורמלה מהעורף. הזרוע הדרומית התקדמה מכיוון גזר. הצפונית השתלטה על נמל התעופה.

השלב השני של המבצע:

הותקפה לוד ונכבשה ואחריה נכבשה רמלה. בעקבות הכיבוש, החלה עזיבת עשרות אלפי ערבים את הערים. נכבשו גם כפרים ערביים חשובים במרחב לטרון, אך לטרון עצמה עדיין לא נכבשה. למרות העובדה, שהדרך הראשית לירושלים נשארה חסומה, השיגו לוחמי מבצע "דני" כמה הישגים חשובים: נכבש מרחב לוד-רמלה, הלגיון הערבי איבד מיוזמתו, אזור לטרון כותר, כפרים ערביים נפלו בידי צה"ל, כולל שדה התעופה וצומת הרכבות בלוד.

 

בירושלים נערכו קרבות קשים, כאשר הלגיון הירדני כבש את בית מנדלבאום ובית תורג'מן אך נהדף משם ע"י כוחות ה"הגנה". הלחימה העיקשת נמשכה במהלך כל "עשרת הימים", ומאז שקטה חזית ירושלים. (ב-30 בנובמבר 1948 נחתם הסכם בין ישראל לירדן, שקבע הפסקת אש במרחב ירושלים. הסכם שביתת הנשק הרשמי נחתם מאוחר יותר באפריל 1949).

 

3.      חזית הדרום בקרבות "עשרת הימים":

ניתן לחלק את המערכה בדרום לשלושה חלקים:

השלב הראשון: המצרים עשו מאמץ גדול להרחיב את רצועת הניתוק שבשליטתם כדי להגיע למרכז הארץ. צה"ל ניסה לפגוע בתכניותיהם תוך כדי ניסיון לפרוץ את הדרך לנגב. למעשה המצב הצבאי היה תיקו.

השלב השני: המצרים החלו לתקוף בעוצמה רבה קיבוצים בודדים, כמו נגבה, גלאון ובארות יצחק. עמידת הקיבוצים מנעה את נפילתם.

השלב השלישי: צה"ל יזם התקפה, כאשר הסתער ע"י פלוגות ג'יפים ("שועלי שמשון") על כמה מאזורי הכיבוש המצריים. נערכו קרבות בלימה שבהם צה"ל הצליח למנוע מן המצרים להתקדם צפונה. למרות זאת הדרך לנגב נשארה סגורה.

 

 

תוצאות המדיניות של קרבות "עשרת הימים":

א.      עבדאללה (מלך ירדן) החליט לחדש את המשא ומתן המדיני עם ממשלת ישראל.

ב.      המתווך השוודי ברנדוט השתכנע לשנות את תכניתו הראשונה. תכניתו השנייה הכירה בריבונות המדינה היהודית וכי הגליל כולו יישאר בידי היהודים אך הנגב כולו יימסר לערבים. לוד ורמלה קבע ברנדוט, יהיו חלק מהמדינה הערבית.

עיקר השינוי היה מעמדה של ירושלים. ירושלים לא תסופח לירדן אלא מעמדה יהיה בינלאומי. בנוסף ויתר על תכניתו להגביל את מספר היהודים העולים למדינת ישראל. ( ב-17 בספטמבר 1948 נרצח המתווך ברנדוט ע"י אנשי לח"י. בעקבות הרצח נסגרו סופית ארגוני הלח"י והאצ"ל והתמזגו עם צה"ל).

ההפוגה השנייה והמבצעים אחרונים (19 ביולי 1948 – ראשית ינואר 1949).

ההפוגה השנייה נכנסה לתוקפה עם סיום קרבות עשרת הימים. היא נקבעה ביוזמת "מועצת הביטחון" ללא מגבלת זמן. "מועצת הביטחון" קראה לכל הצדדים להימנע מפעולות מלחמתיות והורתה להפסקת אש. כמו כן הטילה על ברנדוט לדאוג לפירוזה של ירושלים ולממש את תנאי ההפוגה השנייה. שלא כמו ההפוגה הראשונה, ההפוגה השנייה שהייתה ארוכה מאוד הכבידה על ישראל. המשק הישראלי הצעיר לא היה מסוגל לעמוד בהחזקת עשרות אלפי מגויסים, ובה בעת להתמודד עם גלי העלייה הגדולים. נוכח נסיבות אלה הייתה ישראל מעוניינת בסיום מהיר של המלחמה. בהפוגה השנייה התעצם צה"ל ומספר המגויסים הגיע לכ 85 אלף. נשק רב הוזרם לארץ.

 

המבצעים אחרונים מאוקטובר 1948 עד ינואר 1949

בתקופה האחרונה של המלחמה נועדו עיקר המבצעים לשחרור הדרום ולסילוק הצבא המצרי משטחי ישראל. ב-14 באוקטובר שלח יגאל אלון, שהיה מפקד חזית הדרום, שיירת אספקה ליישובי הנגב הנצורים. הצבא המצרי, כמצופה, מנע את מעבר השיירה בניגוד להסכם הפסקת האש שעליו הוחלט בהפוגה השנייה. משלוח השיירה נועד להפיל את המצרים אל תוך אותה מלכודת: הם פתחו באש על השיירה מול עיניהם של משקיפי האו"ם שפיקחו על שמירת תנאי שביתת הנשק. בתגובה להפרת תנאי שביתת הנשק החל מבצע יואב.

מבצע יואב ("עשר המכות" – שחרור הנגב) 15 -22 באוקטובר:. המבצע נפתח בהפצצת חיל האוויר על שדה התעופה המצרי, שהופתע על הקרקע.

תוצאות המבצע:

·         באר שבע  ומשלט חוליקאת נכבשו. עם כיבוש חוליקאת נפרצה הדרך לנגב.

·         הצבא המצרי באזור ירושלים נותק ונאלץ לסגת מאזור הר חברון ומבואותיה הדרומיים של ירושלים.

·         הצבא המצרי נאלץ לסגת לעזה, לפנות את אשדוד ואשקלון. הלחץ מעל יישובי האזור הוסר.

בגזרה זו נכנסה לתוקפה הפסקת אש ב-22 באוקטובר 1948.

 

מבצע חירם 28 – 30 באוקטובר: ב-22 באוקטובר, משנכנסה הפסקת האש לתוקפה בחזית הדרום, הצליח קאוקג'י, מי שעמד בראש צבא "ההצלה", לכבוש מספר משלטים בין מנרה ליפתח (מזרח אצבע הגליל), ובכך איים לנתק את הגליל העליון המזרחי. היה גם חשש, שהסורים יתקפו מהמזרח. בנסיבות אלה החליט הפיקוד העליון של צה"ל לארגן מבצע מקיף שמטרתו להשמיד את האויב ולהציב קו הגנה על הגבול הצפוני . זהו מבצע חירם הגדול וגם האחרון בחזית הצפון.

מטרתו העיקרית של המבצע הייתה לכתר את האויב בגליל המרכזי ע"י ביצוע פעולת מלקחיים מתואמת לעבר סאסא. מצפת שבמזרח ומנהריה שבמערב.

התוצאות: צבא "ההצלה" נסוג ללבנון, כוחות צה"ל המשיכו בתנופה לעבר הגליל העליון, כבשו את צדו המערבי וחדרו ללבנון, ובה כבשו 14 כפרים לבנוניים.

בסוף אוקטובר השלים צה"ל את מבצע חירם, כאשר הגליל כולו היה בידי צה"ל.

מבצע "חורב" דצמבר 1948-ינואר 1949 :
נועד למגר סופית את הצבא המצרי ולמנוע אימוץ תוכנית ברנדוט ע"י עצרת האו"ם שתמכה במסירת הנגב לערבים.

הרקע למבצע:  עד לתחילת מבצע חורב הצליח צה"ל לכבוש יעדים חשובים:

·         כיבוש משטרת עירק ב-9 בנובמבר 1948.

·         במבצע "לוט" צה"ל השתלט על אזור דימונה ומעלה העקרבים. בכך סיים את ניתוקה של סדום,

ויצר רצף בין באר שבע, ערד סדום והערבה.

·         במבצע "אסף" בראשית דצמבר סיכל צה"ל את ניסיונות המצרים להרחיב את אחיזתם ברצועת עזה. תקיפת צה"ל בחזית הדרומית-מערבית גרמה לתוצאה חשובה: המצרים דלדלו כוחותיהם בזרוע המזרחית מדרום לבאר שבע והעבירו כוחות לזרוע המערבית, ברצועת עזה. מכאן היו השלכות חשובות לגבי מבצע "חורב".

הביצוע:

 

השלב הראשון: התקפת הטעיה על הזרוע המערבית (עזה), בעוד הכוחות העיקריים תקפו את הזרוע המזרחית במטרה לכבוש את עוג'ה-אל-חפיר עד ניצנה. שלב זה הוכתר בהצלחה.

השלב השני: צה"ל חצה את הגבול בין-לאומי אל תוך סיני לכיוון אבו עג'לה שאותה כבש ללא קושי, ומשם החל לנוע לעבר אל-עריש. אל-עריש לא נכבשה, כיבושה היה מנתק את הכוחות המצריים ברצועת עזה. הכיבוש לא צלח מכיוון שהגיע לחץ דיפלומטי על ממשלת ישראל לסגת מסיני.

בן גוריון הורה לצה"ל לסגת עקב איום בריטניה להתערב בכוח, אך אפשר לצה"ל להמשיך במתקפה על מתחם רפיח כדי להגיע להישגים ערב הפסקת האש, שעמדה להתחיל בקרוב.

רפיח, לא נפלה בידי צה"ל, ובכך נכשל ניתוקו של הצבא המצרי ברצועת עזה. ב-7 בינואר נכנסה לתוקפה הפסקת האש לאחר שהמצרים והישראלים הודיעו על נכונותם להפסיק את האש. באותו יום עצמו נחל חיל האוויר את הגדול שבהישגיו עד עתה: הפלת 5 מטוסי קרב בריטיים מעל לרפיח לאחר שאלה ניסו להפריע לכוחות צה"ל.

 

הישגים וכישלונות:  מבצע "חורב" השיג הישגים משמעותיים ביותר:

·         סילוק הצבא המצרי תחומי מדינת ישראל.

·         "כיס פלוג'ה" שבו ישבו כ-4000 חיילים מצרים, לא נכבש.

·         רפיח לא נכבשה, כתוצאה מכך נשארה עזה בידי המצרים.

·         צה"ל ספג אבידות רבות.

 

הסכמי שביתת הנשק ומבצע עובדה.

 

הסכמי שביתת הנשק קבעו הסדרים צבאיים ופוליטיים שהייתה להם השפעה מכרעת על בעיותיה הביטחוניות של ישראל. כל הסכמי שביתת הנשק היו בגדר פשרה, ולא היוו הסכמי שלום אלא אך ורק הסכמים להפסקת המלחמה, ולהכרה בקווי גבולות זמניים, עד לחתימת הסכמי שלום של קבע.

השיחות להשגת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, בתיווך האו"ם. את האו"ם ייצג "המתווך" מטעם האו"ם ראלף באנץ שהחליף את הרוזן ברנדוט שנרצח. ההסכמים נחתמו עם כל מדינה בנפרד.עיראק סירבה להיכנס למשא ומתן והודיעה כי תקבל את כל ההסכמים שייחתמו.

הסכם שביתת הנשק עם מצרים פברואר 1949: (נחתם באי רודוס).

·         הנגב יישאר בתחום מדינת ישראל.

·         המצרים יפנו את כיס פאלוג'ה, אך יישארו ברצועת עזה.

·         קו הגבול עם מצרים יעבור מאילת לרפיח.

·         אזור עוג'ה אל חפיר (ניצנה) יפורז ותשב בו ועדת שביתת הנשק המעורבת.

 

הסכם שביתת הנשק עם לבנון מרס 1949: (נחתם בראש הנקרה).

·         נקבע קו גבול בין הצדדים (מראש הנקרה ועד מטולה) שתאם את הגבול המנדטורי הבין-לאומי.

·         ישראל ויתרה על אחיזתה ב-14 כפרים לבנוניים.

 

מבצע עובדה מרס 1949: במהלך חתימת הסכמי שביתת הנשק יצא צה"ל למבצע עובדה. המטרה הייתה להשתלט במהירות על הנגב, לפני שהירדנים יצליחו להשתלט על הנגב הדרומי, ובכך למנוע מישראל את השליטה בנגב עד אילת. שלוש חטיבות השתתפו במבצע כאשר התנועה כלפי אום רשרש (אילת) הייתה בתנועת מלקחיים.

·         כוח מחטיבת "גולני"- ירד מחצבה ומשם המשיך דרומה דרך כביש הערבה עד אשר הגיעו לאילת (אשר נקראה "אום רשרש" בזמנו).

·         כוח חטיבת "הנגב"- ירד לכיוון באר שבע,  עד אשר הגיעו לאילת.

·         כוח "אלכסנדרוני"- הרחיב את תחומי שליטתנו בדרום הר חברון וכבש את עין גדי.

 

ב"תחרות" שבין שני הכוחות "ניצחה" חטיבת "הנגב". היא הגיעה ראשונה לאילת ב-10 למרס 1948. בצהרי היום הונף "דגל הדיו" (נקרא כך כי הוכן במקום בעזרת דיו כחול וסדין לבן) באום רשרש שהיא היום אילת. אילת הייתה כעת בידי ישראל ועתידו של הנגב הובטח. מבצע עובדה היה הפעולה האחרונה במלחמת העצמאות.

 

הסכם שביתת הנשק עם ירדן אפריל 1949: (נחתם באי רודוס).  המשא ומתן עם ירדן היה סבוך ומורכב. עם פתיחת המשא ומתן התברר שירדן דורשת ריבונות בדרום הנגב, כולל העיר אילת. על רקע דרישה זאת יצאה ישראל למבצע עובדה, שבמהלכו נכבשו אילת, עין-גדי ומצדה. במהלך המבצע הוקפאו השיחות עם ירדן. הן חודשו עם סיומו ונחתמו.

·         קו הגבול הארוך ביותר בין ישראל לירדן נמשך מדרום לעמק בית שאן ועד לאילת כשהוא חוצה את ים המלח.

·         תמורת ויתור ישראלי על דרום מערב הר חברון, ויתר עבדאללה על ואדי ערה.

·         הגבול הקיף את יהודה ושומרון (הגדה המערבית) וחצה את ירושלים לשניים: ירושלים הערבית וירושלים העברית. בין שני חצאי העיר נקבע שטח הפקר צר ורק מעבר אחד היה ביניהם (מעבר מנדלבאום). העיר העתיקה והכותל המערבי נשארו בידי ירדן עד 1967.

 

הסכם שביתת הנשק עם סוריה יולי 1949: (נחתם בגשר בנות יעקב).

·         קו שביתת הנשק ירד מהבניאס לאורך הגבול המנדטורי מזרחית לימת החולה.

·         ליד ימת החולה הייתה מובלעת סורית, שהוסכם על פירוזה.

·         הכינרת כולה נשארה בידי ישראל, והאזורים המזרחיים והדרומיים שלה פורזו.

·         שני היישובים הישראליים, דרדרה (אשמורה) שממזרח לעמק החולה ועין גב שממזרח לכינרת, נשארו בתחום ישראל בשטחים המפורזים.

 

לסיכום: הסכמי שביתת הנשק העניקו לישראל שלושה יתרונות:

·         הפסקת אש מוחלטת המחייבת את הכוחות הסדירים וגם את אזרחי שני הצדדים.

·         עד לבוא השלום הסופי, היו קווי שביתת הנשק גבולות לכל דבר ונאסרה כניסת צבא לאזורים המפורזים.

·         ישראל הייתה רשאית ליישב יהודים על הקרקע ולפתח תשתיות כלכליות ללא הפרעה, ומבלי להתחשב בזכויות הבעלות הקודמות של הפלשתינאים שנמלטו מאדמתם בזמן המלחמה.

·         הורחבו שטחי המדינה והושג רצף טריטוריאלי בין צפון הארץ לדרומה.

·         ירושלים נקבעה כבירת ישראל בניגוד למעמדה בתוכנית החלוקה שתהא בינלאומית.

·         כתוצאה מן המלחמה הפכו כמחצית מהערבים לפליטים.

 

 

בעיית הפליטים

 

בעיית הפליטים נולדה במהלך מלחמת העצמאות, כתוצאה מבריחה המונית של הערבים אל הארצות השכנות. ב-1947 התגוררו בשטח המנדט 1.3 ערבים, כ-67% בכפרים וכ-  33% בערים.

השלב הראשון של תהליך היווצרות הפליטים:

כבר בשלב מוקדם של המלחמה קרסה החברה הערבית בא"י כתוצאה ישירה של המלחמה, והחלה התפוררות ארגונית, כלכלית וחברתית שבעקבותיה באה מנוסה המונית. יציאת הבריטים מן הארץ האיצה את ההידרדרות הכלכלית כיוון ששותקו כל השירותים הפיננסיים והובילה להברחת כספים מהבנקים לארצות השכנות.

היקף הבריחה בשלב הראשון של המלחמה: מדצמבר 1947 ועד לסיום המנדט 15 במאי 1948 נטשו את בתיהם בא"י כ- 300 אלף ערבים. תחילה עזבו ערבים בני המשפחות האמידות. עובדה זו החלישה את רוח עמידתם של הנותרים. עם התגברות הפעולות הצבאיות שבהן ניצחו ה"הגנה" ואחר כך צה"ל, גברה יציאת הערבים מן הערים והכפרים בשל פחד וחשש מן הכוחות הלוחמים.

הגרסה הפלשתינית והתגובה על הבריחה ההמונית: רק העשירים עזבו מרצונם, השאר גורשו. לטענת הפלשתינים, העשירים הפכו את בתי הקיט שלהם שמחוץ לא"י לבתי מקלט ואילו מרבית העם, שהיה דל באמצעים, הרחיק רק למדינות הקרובות. בכך מבססים הם את העובדה שלהם, שמרבית העם הפלשתיני גורש. הבריחה לא התקבלה יפה בארצות המקלט, שנאלצו להתנדב למענם בקליטתם דבר שהיה למעמסה עליהן. המופתי קרא לפליטים לחזור לא"י אך קריאתו לא נענתה. למנוסה של הערבית תרמה ההנהגה הערבית. לא הייתה כל מדיניות ברורה בנושא זה, והיא לא נתנה לאוכלוסייה הערבית הוראות ברורות. הפליטים התרכזו במחנות הפליטים בירדן, ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה.

הגרסה הישראלית ותגובת הישוב לבריחת הערבים: לא הייתה כל תכנית של מנהיגי המדינה והצבא לגרש את הערבים מן המדינה היהודית. במקומות שבהם היו קשרים טובים עם הערבים ניתנה הוראה מפורשת לא לגרש את התושבים. כך היה בכפר אבו גוש שבקרבת ירושלים, בפרדיס שבקרבת זיכרון יעקב וכן ביפו ובעכו. לעומת זאת גירוש תושבי רמלה ולוד קיבל את אישורו של הדרג המדיני.

לטענת ישראל "ההנהגה של ערבי ישראל עודדה את בריחת הערבים", אך אין ביסוס לכך. המסמכים מראים שהוועד הערבי העליון, צבא השחרור והממשלות הערביות התאמצו ללא הצלחה לבלום את הבריחה.

בעיית הפליטים לאחר המלחמה: לאחר המלחמה הטילה ישראל על הליגה הערבית את האחריות לגורל הפליטים וציפתה שמדינות ערב יקלטו אותם בתחומן.

מאז ועד היום מסרבות מדינות ערב למעט ירדן לקלוט את הפליטים. הרוב הגדול של הפליטים לא התערבב או התמזג עם מארחיו. על פי התפיסה הערבית שאלת הפליטים נוצרה על ידי ישראל והיא האחראית לפתרונה.

עד היום נותרה הבעיה של הפליטים . הפלשתינים דורשים את זכות השיבה של הפליטים לתחומי מדינת ישראל ללא תנאי ומדינת ישראל מתנגדת בתוקף. לטענת ישראל פליטים אלו צריכים להיקלט במדינה העתידית הפלשתינאית ולא בתחומי מדינת ישראל, שאם יקרה, עלול לגרום לשינוי דמוגרפי, ולערער את ביטחונה של מדינת ישראל.