הקמת צהל ופירוק המחתרות - היסטוריה

ב-26 במאי 1948, כשבועיים לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ותוך כדי הקרבות הקשים במהלך מלחמת השחרור, לאחר פלישת צבאות ערב הסדירים לעזרת ערביי א"י, החליטה הממשלה הזמנית בראשות דוד בן-גוריון על הקמת צבא המדינה.

הפקודה להקמת צה"ל פורסמה ב-28/5/1948 והיא קובעת כי יונהג גיוס חובה לצה"ל, וכי כל אדם המשרת בצה"ל חייב בשבועת אמונים למדינת ישראל. עוד קובעת הפקודה כי מוטל איסור לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצה"ל:" עם הקמת מדינת ישראל יצא ההגנה ממחתרת והפכה לצבא סדיר...בידיו של צבא זה הופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת. ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל... הצבא הסדיר במדינת ישראל יהיה מורכב מחילות יבשה, מחיל הים ומחיל אוויר...כל אלה אשר שירתו עד ה-1 ביוני בחטיבות ובענפים השונים...וכן כל אלה אשר יגויסו עכשיו...יהוו את צבא ההגנה לישראל".

פירוק המחתרות:

בן-גוריון גרס, כי היה זה כורח המציאות להקים במועד זה דווקא את צה"ל כצבא הלאומי של מדינת ישראל בכפיפות לממשלה ובמקביל לפרק את ארגוני המחתרת: אצ"ל, לח"י, הגנה ופלמ"ח.

מניעי בן גוריון בפיזור המחתרות ומטה הפלמ"ח (נובמבר 1948):

הגורם המקצועי – בן גוריון רצה בהקמת צבא מאורגן וממלכתי (דרגות; היררכיה; מטכ"ל) כיאה למדינה שקמה זה עתה.

הגורם הפוליטי – הקמת המדינה הייתה הזדמנות פז לנטרל את הכוחות האופוזיציוניים לבן גוריון – אצ"ל, לח"י ואף פלמ"ח (אנשי מפ"ם).

אי אמון אובייקטיבי במחתרות ובפלמ"ח – משקעי העבר ופריצת האצ"ל לשכונת מנשיה בדרום ת"א, במטרה לכבוש את יפו הזינה את חששות בן גוריון; כמה ימים לפני הכרזת המדינה הורה מטה הפלמ"ח לאנשיו לקיים רק פקודות שאושרו על ידו. ההוראה בוטלה מיידית על ידי בן גוריון. כאשר הוקם חיל הים סירבו חלק מאנשי הפל-ים להצטרף לשורותיו, ערקו מהצבא והצטרפו לפלמ"ח כלוחמים רגילים; אחד ממפקדי חטיבת הראל של הפלמ"ח החרים 75 רובים שנשלחו לחטיבה אחרת, והוכיח בהתנהגות זו את העדרה של ראיה ממלכתית.

השלכות ההחלטה והקשיים בביצועה:

פגיעה קשה ברמת צה"ל – מייד לאחר שהתקבלה ההחלטה נטשו רבים ממפקדי הפלמ"ח את הצבא וסרבו לשרת כקצינים בצה"ל, זאת על אף שצה"ל היה בעיצומה של המלחמה (אם כי לאחר השלב המכריע).
השלמת תהליך בניית צה"ל כצבא יחיד, גוף ממלכתי שאמור היה להיות א-פוליטי.

ב-30/5/1948 הושבעו לוחמי ארגון "ההגנה" לצבא ההגנה לישראל, והוחלט כי צה"ל יהיה כפוף רק לממשלת ישראל.

ב-1/6/1948 נחתם הסכם פירוק האצ"ל בין עוזר שר הביטחון ישראל גלילי לבין מפקד האצ"ל מנחם בגין. לפי הסכם זה, חברי האצ"ל שיתגייסו לצה"ל יושבעו אמונים וישולבו בגדודים השונים. הארגון ימסור את נשקו ואת מתקני ייצור הנשק לידי צה"ל. האצ"ל המשיך לפעול זמנית רק בירושלים באישור בן גוריון.

  רצח הרוזן ברנדוט זרז את פירוק לח"י ואצ"ל בירושלים. ברנדוט היה שליח שבדי מטעם האו"ם לתיווך בין הערבים ליהודים ונרצח ע"י אנשי הלח"י.

ב - 28/5/1948 חתם מפקד הלח"י, נתן ילין מור,  על פירוק הארגון. כמעט כל אנשי הלח"י הצטרפו לגדוד 89 בפיקוד משה דיין.

פרשת "אלטלנה" כמבחן לצה"ל:

ב - 26/6/1948 הגיעה הספינה "אלטלנה" לחופי הארץ מדרום צרפת, כשעל סיפונה 850 עולים, 5000 רובים, מאות מקלעים, מיליוני כדורים, מאות טונות של חומרי נפץ ובזוקות. בגין רצה שכחמישית מן הנשק תימסר לאצ"ל בירושלים שהייתה בינלאומית אז בנפרד משאר חלקי המדינה, וגלילי – עוזר שר הביטחון הסכים לדרישה זו. בגין גם דרש שרוב הנשק הנותר יימסר לידי אנשי האצ"ל ששולבו בצה"ל, והיתר לצה"ל כולו. בן גוריון סירב בתוקף והורה לירות על הספינה מול חוף כפר ויתקין. בפקודת בגין הושטה הספינה לכיוון תל אביב, כשהיא מלווה בספינות חיל הים. בן גוריון הציב אולטימטום בפני אנשי האצ"ל שעל הספינה למסור את הנשק כולו לצה"ל, ומשסירב בגין לדרישה זו, הורה בן גוריון לפתוח באש על הספינה: 16 אנשי אצ"ל נהרגו ושלושה חיילי צה"ל. בגין הורה לא להשיב אש כדי להימנע ממלחמת אחים.  בן-גוריון ראה באלטלנה גורם מסוכן המאיים על חוקיותו של צה"ל ועל אחדות העם.

פרשת אלטלנה הביאה לחיסולו הסופי של האצ"ל, והוא התמזג סופית בצה"ל: רוב עולי אלטלנה התגייסו לצה"ל, וגדודי האצ"ל התפרקו ושולבו בצה"ל. 

פירוק הפלמ"ח:

בן גוריון עמד על דעתו בנחרצות לפרק גם את הפלמ"ח כדי לשמור על אופיו הלא-פוליטי של צה"ל, בניגוד גמור לדעת עמיתיו בתנועת העבודה, ובייחוד התעמת על כך עם יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. בן גוריון חשש מההשפעות הפוליטיות של מפקדי הפלמ"ח שרובם באו משורות השמאל הציוני, והוא הדגיש את הצורך בממלכתיות ובציות מוחלט להוראות הממשלה. מטה הפלמ"ח וחטיבותיו פורקו בספטמבר 1948 בתהליך מדורג עקב ההתנגדות העזה לכך.