העיר הנוצרית:
הגורמים שסייעו לייסודן של ערים חדשות באירופה בימי הביניים:
1. התפתחויות בחקלאות:
א. תחום ראשון- החלו להתפתח כלי עבודה מודרניים יותר. למשל, כלי עבודה עשויים מברזל במקום מעץ. שינוי זה הפך את הכלים ליותר ליעילים, גם המחרשות השתנו.
ב. תחום שני- בתקופה זו החלה להתפתח שיטת זריעה חדשה.
2. התפתחות המסחר:
בני האדם ייצרו יותר תוצאת ממה שהם צריכים. בני האדם באירופה יכלו לצרוך דברים שלא יכלו לצרוך עד התקופה הזאת. עקב התפתחות המסחר, התפתח גם שוק הכספים.
3. גידול האוכלוסייה:
אוכלוסיית אירופה החלה לגדול. איכרים רבים סבלו ממחסור באדמה כמקור לפרנסה.
הגורמים שסייעו לחיזוקן של ערים קיימות באירופה בימי הביניים:
1. הגירה מן הכפר לעיר: התפתחות המסחר והתעשייה עזרה לאיכרים לשפר את מעמדם הכלכלי.
2. ברית ערים: נכרתו בריתות בין ערים. אחרי כמה זמן, נוצרה שרשרת ערים שכולן חברות בברית מסוימת, והיא הפכה לכוח הכלכלי החזר ביותר בצפון אירופה.
דפוסי ההקמה של ערים חדשות והתפתחות של ערים קיימות באירופה הנוצרית:
מרכז אירופה ומערבה:
א. ערי בישוף- ערי בישוף היו ערים אשר בראשם עמד בישוף, שהעניק להם הגנה בעת סכנה.
ב. המסחר המתפתח- סוחרים היו מעבירים סחורות בין הערים. ההתפתחות של המסחר עזרה לפיתוח של ערים מסוימות שהיו ליד מפרצים ונהרות.
ג. ערי מבצר- כאשר האימפריה הרומית התמוטטה, שבטים נודדים פלשו ליבשת אירופה. השבדים שדדו והרסו את הערים. נסיכים ובעלי שליטה באזורים הקימו מבצרים שהעניקו ביטחון והגנה. בתמורה להגנה, התושבים שילמו לנסיכים. ככל שגדל מספר הסוחרים, היה צריך לספר להם אכסניות ואת צורכיהם. שכונות חדשות ליד המבצר הוקמו בשביל הסוחרים והעניים.
צפון ומזרח אירופה:
א. התיישבות באזורים בלתי מיושבים- הנסיכים והאדונים רצו שהם יתיישבו באזורים מסוים למען פיתוחם.
ב. תחנות ביניים שמתפתחות לערים- המרחק בין הערים היה גדול והסוחרים היו צריכים מקום לנוח בדרך.
היחסים בין תושבי העיר ובין השלטון:
הדרך להשגת חירויות:
1. יוזמות של אדון העיר או של המלך:
א. אינטרסים כלכליים- אדונים היו מעניקים לתושבים זכויות יתר בכדי למשוך מתיישבים חדשים.
ב. מאבקי כוח ושליטה- אדונים היו מעניקים לתושבים זכויות יתר כדי שהם יתמכו בהם ויקנו את קולם.
2. ניצול מאבקי הכוח בין המלך לבין הכנסייה והאצילים: היו תושבים שניצלו את המאבקים, ותמכו במלך רק כדי שיעניק להם זכויות.
3. הקמת קומונות: תושבי העיר התאחדו והקימו התאגדויות. הם התארגנו למאבק משותף למען השגת זכויות יתר.
דרך מאבקם של תושבי העיר לקבלת זכויות:
היו ערים שתושביהן מרדו באדון כדי להשיג דברים. היו ערים שהאדונים שלהן העניקו זכויות לתושבים מיוזמתם.
דפוסים שונים של מתו חירויות על ידי השליטים במקומות שונים:
1. מגילת זכויות אשר הוענקה על ידי אדון העיר: היה מסמך שהגדיר את זכויותיהם של הסוחרים והאומנים בעיר. זכויות אלו כללו זכויות מסחר, מונופול במסחר, הקלות בהיטלים ועוד. אדון העיר עדיין פיקח על התושבים, אבל זכויותיהם האישיות נותרו בטוחות.
2. חוזי שלום שהוענקו על ידי המלך: בחוזי השלום הובטחו לתושבי העיר חירויות והגנה של המלך.
3. הקומונות: הקומונה הייתה התאגדות של תושבים למאבק למען זכויות יתר. בראשם עמדו הסוחרים העשירים. הקומונה הייתה קהילה עירונית שזכתה לממשל עצמי. תושבי העיר היו מחויבים בשבועת אומנים לעיר. מוסדות הקהילה כללו את אספת האזרחים, מועצת העיר וגוף ביצועי. לא כל התושבים זכו למעמד שווה.
המבנה החברתי בעיר הנוצרית, ניידות חברתית, אזרח חופשי ועוד:
המבנה החברתי בעיר הנוצרית:
1. ניידות חברתית: החברה נחלקה לשלושה מעמדות, האצולה, הכמורה והמעמד השלישי. לשני המעמדות הראשונים הוענקו זכויות יתר, ואילו המעמד השלישית היו חסרי זכויות פוליטיות. אי אפשר היה לעבור מעמד. עבור זמן מה מותר היה לעבור מעמדות. הדבר התאפשר בעקבות הענקת חירויות ע"י השליטים ואדוני העיר, ונקבע שהאיכרים שברחו מאדוניהם יזכו למעמד של תושבים, וכעבור שנה ויום הם יקבלו מעמד של אזרחי העיר וייחשבו לאנשים חופשיים.
2. אזרח חופשי: אזרח חופשי הוא איכר שברח מאדונו. הוא זכאי להיות אזרח חופשי כעבור שנה ויום מיום בריחתו.
3. מעמד הנשים:
א. בתחום החינוך- הנשים לא הורשו ללכת לאוניברסיטה. הן הורשו ללמוד קרוא וכתוב ומעט חשבון.
ב. זכויות הנשים- הן לא זכו לזכויות פוליטיות ולא יכלו לבחור או להיבחר למוסדות העירוניים.
ג. דיני משפחה- חלק מן הבנות נישאו בגיל 17 וחלק בגיל יותר מאוחר. לנישואים היו אינטרסים פוליטיים או כלכליים, ולאחר הנישואים האישה הייתה כפופה לבעל. בת ירשה את רכושו של אביה אחרי הבנים.
ד. נשים בכלכלה- חלק מן הנשים עסקו בבתי מלאכה, משרתות או כובסות. בנות ממעמדות נמוכים עסקו בזנות.
החברות בקורפורציות העירוניות:
1. החברות בגילדה: הגילדות היו אגודות כלכליות. היו להם אינטרסים משותפים. חברי הגילדות היו סוחרים קטנים, פועלים, בעלי מלאכה, סוחרים ועשירים. הם ייצגו את בעלי המלאכה במו"מ על קניית חומרי גלם, שיווק התוצרת של חברי הגילדה ועוד. הגילדות הלוו כספים בזמן במשבר, כולל עזרה לאלמנות ויתומים. הם נאבקו למען הקלות בתשלום מיסים. לחברי הגילדה היו חיי חברה משותפים, בין אם זה ללכת לאותה כנסייה או לרשום את ילדיהם באותו בית ספר.
2. החברות באוניברסיטה: האוניברסיטה הייתה כמו הגילדה, רק למורים וסטודנטים. היא נחשב למוסד שאינו תלוי בשליט המקומי. שפת ההוראה הייתה לטינית. האוניברסיטה שימשה גם כמסגרת דתית, חברתית ותרבותית אשר דאגה לחבריה. האוניברסיטה רצתה להשיג אוטונומיה. האוניברסיטה העלתה את כבודה של העיר והייתה מקור הכנסה לספרי סחורות, בעלי בתים שהשכירו דירות לסטודנטים ועוד.
מעמדם המשפטי של היהודים בעיר הנוצרית:
א. האדון קבע את מעמדם המשפטי של היהודים: היהודים קיבלו מאדון העיר זכויות יתר. בכל העיר האדון שלה קבע את מעמדם המשפטי של היהודים שחיו באותה העיר.
ב. עובדי האוצר: היהודים היו מיעוט דתי ונחשבו לרכושו של המלך. המלך היה יכול היה לעשות בהם כרצונו. הוא היה יכול לגרשם, לתת אותם כמתנה, להגביל את האזורים שמותר להם להיות ועוד.
ג. תקנות בקהילה היהודית:
1. עיכוב תפילה- מי שנפגע ממעשה מסוים היה יכול לדרוש את עיכובה של התפילה הציבורית עד שיירגע.
2. איסור פוליגמיה- איסור על גברים להרבות בנשים.
3. בעל ואישה- אסור היה לבעל לגרש את אשתו ללא הסכמתה.
דמיון בין הקהילה היהודית לבין הקורפורציות האחרות שהתקיימו בערים:
1. הקהילה היהודית והקומונה העירונית התקיימה כגוף אוטונומי.
2. קיבלו את זכויותיהם ממגילת הזכויות שהעניק להם האדון או הבישוף.
3. גם לקהילה וגם לקומונה העירונית הייתה הנהגה פנימית משלה.
4. בשני המקרים עמדו בראש העשירים.
5. הייתה סמכות לשפוט את חברי הקהילה או את הקומונה העירונית.
6. יכלו למנוע כניסת מהגרים.
שוני בין הקהילה היהודית לבין הקורפורציות האחרות שהתקיימו בערים:
1. אזרח שהצטרף לקהילה העירונית היה חייב להישבע אמונים.
2. היהודים רצו את קירבתו של אדון העיר.
3. מגילת הזכויות שקיבלו היהודים היו מתוך אינטרסים כלכליים לעומת הקומונות העירוניות שקיבלו את הזכות עקב מאבק אלים נגד ראש העיר.
4. ההנהגה היהודית קיבלה את הסמכויות שלה ממקורות שהיו להם משמעות משפטית, ולא ממועצת העיר לעומת הקומונות העירוניות.
מבנה ההנהגה היהודית:
1. קהל: גוף מצומצם שנבחר אחת לשנה. חבריה היו חכמים ועשירים. תפקידו היה לגבות מיסים.
2. רב הקהילה: המנהיג הרוחני של הקהילה.
3. פרנס הקהילה: כל חודש התמנה מישהו אחר. תפקידו היה לנהל את ענייני הקהילה באותו החודש.
4. גבאי: תפקידו היה לרכז את ענייני הצדקה ואת תלמוד תורה.
5. שמש: אחראי על ניהול ואחזקה של בית הכנסת.
6. שתדלן: מייצג את הקהילה בפני השלטון.
סמכויות ההנהגה של הקהילה היהודית בעיר הנוצרית:
1. גביית מיסים:
א. גביית מיסים לשלטון- הנהגת הקהילה גבתה מיסים והעבירה אותם לשלטון במרוכז.לאחר ההסכם עם השלטון של הסכום הכולל של המס, הקהל חילק את נטל המס בין חבריה הקהילה לפי מצבם הכלכלי.
ב. גביית מס לקהילה- הקהילה גבתה מיסים למימון צרכיה הפנימיים.
2. התקנת תקנות: התקנות נועדו להבטיח את טוהר המידות ואת אורח החיים על פי מצוות התורה, התורה שבעל פה וההלכה. התקנות היו אמורות להסדיר את יחסי המסחר.
3. הקמת בתי דין: הקהל היה רשאי להקים בית דין, אשר השלטון קיבל את הכרעותיו.
4. איסור על כניסת מהגרים חדשים: הקהל היה רשאי למנוע כניסת מהגר לאזור. הקהל מנע את כניסתם בעיקר אם הם היוו תחרות כלכלית. חכמי ישראל התנגדו לכך. הם חשבו שלכל יהודי מותר להיות בארץ ישראל, אלא אם כן הוא הוגדר כמזיק.
סמכויות האכיפה של ההנהגה היהודית:
1. הטלת חרם: החרם היה בידוד עבריין והרחקתו מהקהילה. החרם הוטל על מי שעבר על טוהר המידות במסחר, בעניינים שבין אדם לחברו, או שעברו על תקנות הקהל. עוד סיבה נוספת לחרם הייתה עבירה על הוראות התורה, התורה שבעל פה או פסקי הלכה חשובים.
2. הטלת קנסות.
3. עונש מלקות.
4. עונש מוות- השימוש בעונש היה נדיר. בספר מי שהלשין קיבל עליו את העונש.
5. חרם היישוב- סמכות אשר ניתנה לקהילה, אם ברצונה למנוע כניסה של אדם חדש כדי למנוע תחרות.
