הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטיניים.
הסכמי שביתת הנשק
הסכמי שביתת הנשק קבעו הסדרים צבאיים ופוליטיים שהייתה להם השפעה מכרעת על בעיותיה הביטחוניות של ישראל. כל הסכמי שביתת הנשק היו בגדר פשרה, ולא היוו הסכמי שלום אלא אך ורק הסכמים להפסקת המלחמה, ולהכרה בקווי גבולות זמניים, עד לחתימת הסכמי שלום של קבע.
השיחות להשגת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, בתיווך האו"ם. את האו"ם ייצג "המתווך" מטעם האו"ם ראלף באנץ שהחליף את הרוזן ברנדוט שנרצח. ההסכמים נחתמו עם כל מדינה בנפרד.עיראק סירבה להיכנס למשא ומתן והודיעה כי תקבל את כל ההסכמים שייחתמו.
הסכם שביתת הנשק עם מצרים פברואר 1949: (נחתם באי רודוס).
· הנגב יישאר בתחום מדינת ישראל.
· המצרי חה חה חה
· קו הגבול עם מצרים יעבור מאילת לרפיח.
· אזור עוג'ה אל חפיר (ניצנה) יפורז ותשב בו ועדת שביתת הנשק המעורבת.
הסכם שביתת הנשק עם לבנון מרס 1949: (נחתם בראש הנקרה).
· נקבע קו גבול בין הצדדים (מראש הנקרה ועד מטולה) שתאם את הגבול המנדטורי הבין-לאומי.
· ישראל ויתרה על אחיזתה ב-14 כפרים לבנוניים.
הסכם שביתת הנשק עם ירדן אפריל 1949: (נחתם באי רודוס). המשא ומתן עם ירדן היה סבוך ומורכב. עם פתיחת המשא ומתן התברר שירדן דורשת ריבונות בדרום הנגב, כולל העיר אילת. על רקע דרישה זאת יצאה ישראל למבצע עובדה, שבמהלכו נכבשו אילת, עין-גדי ומצדה. במהלך המבצע הוקפאו השיחות עם ירדן. הן חודשו עם סיומו ונחתמו.
· קו הגבול הארוך ביותר בין ישראל לירדן נמשך מדרום לעמק בית שאן ועד לאילת כשהוא חוצה את ים המלח.
· תמורת ויתור ישראלי על דרום מערב הר חברון, ויתר עבדאללה על ואדי ערה.
· הגבול הקיף את יהודה ושומרון (הגדה המערבית) וחצה את ירושלים לשניים: ירושלים הערבית וירושלים העברית. בין שני חצאי העיר נקבע שטח הפקר צר ורק מעבר אחד היה ביניהם (מעבר מנדלבאום). העיר העתיקה והכותל המערבי נשארו בידי ירדן עד 1967.
הסכם שביתת הנשק עם סוריה יולי 1949: (נחתם בגשר בנות יעקב).
· קו שביתת הנשק ירד מהבניאס לאורך הגבול המנדטורי מזרחית לימת החולה.
· ליד ימת החולה הייתה מובלעת סורית, שהוסכם על פירוזה.
· הכינרת כולה נשארה בידי ישראל, והאזורים המזרחיים והדרומיים שלה פורזו.
· שני היישובים הישראליים, דרדרה (אשמורה) שממזרח לחולה ועין גב שממזרח לכינרת, נשארו בתחום ישראל בשטחים המפורזים.
לסיכום: הסכמי שביתת הנשק העניקו לישראל שלושה יתרונות:
· הפסקת אש מוחלטת המחייבת את הכוחות הסדירים וגם את אזרחי שני הצדדים.
· עד לבא השלום הסופי, היו קווי שביתת הנשק גבולות לכל דבר ונאסרה כניסת צבא לאזורים המפורזים.
· ישראל הייתה רשאית ליישב יהודים על הקרקע ולפתח תשתיות כלכליות ללא הפרעה, ומבלי להתחשב בזכויות הבעלות הקודמות של הפלשתינאים שנמלטו מאדמתם בזמן המלחמה.
מניעי ישראל ומדינות ערב לחתימה על ההסכמים:
שביתת הנשק הייתה חשובה לשני הצדדים, כפי שמשה שרתוק שר החוץ של ישראל אמר:
תבוסתן של מדינות ערב במלחמה וחששן להתפשטות נוספת של ישראל.
ישראל הייתה מעוניינת בשביתת נשק בגלל העדינות והרגישות של מעמדה הבינלאומי.
ישראל הייתה מעוניינת לחסל את הארעיות והמתיחות ולהתפנות ולהתמסר לקליטת העלייה העצומה לא"י ולהתיישבות.
הבעיות שנותרו בלתי פתורות בעקבות מלחמת העצמאות (ראו סיכום מורחב ב - הבעיות הבלתי פתורות בעקבות מלחמת העצמאות ):
- לחץ בינלאומי וערבי על מדינת ישראל לוותר על כיבושיה במלחמה. במלחמה זו נכבשו שטחים כמו הגליל המערבי, באר שבע ומערב ירושלים שהיו מיועדים לפי החלטת האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית או להיכלל תחת שלטון בינלאומי.
- במהלך המלחמה ברחו פלסטינים מא"י שהפכו לפליטים וביקשו לחזור. מדינת ישראל ראתה בשיבתם איום קיומי ולכן התנגדה. למרות זאת הצליחו לחדור לישראל כ – 60,000 פליטים.
- אי כיבוד הסכמי שביתת הנשק: מדינות ערב סרבו להכיר במדינת ישראל והכריזו מצב הלוחמה לא נפסק.
- בעיית ערביי ישראל: לאחר המלחמה נשארו בתחומי המדינה כ – 160,000 ערבים בערים לוד רמלה יפו ובחלק מהכפרים. היה חשש כי ערביי מדינת ישראל יהוו "גיס חמישי" לרעת המדינה, ולכן הוחלט להטיל עליהם "ממשל צבאי" (התקיים עד 1966) ששלל מהם את חופש התנועה וגרם ליצירת שנאה.
הגורמים לבריחת ערביי א"י בשלב הראשון של המלחמה:
כבר בשלב מוקדם של המלחמה קרסה החברה הערבית בארץ ישראל והחלה התפוררות ארגונית, כלכלית וחברתית שבעקבותיה החלה מנוסה המונית. יציאת הבריטים מהארץ האיצה את ההידרדרות הכלכלית כיוון ששותקו כל השירותים הפיננסיים שהובילה להברחת כספים מהבנקים לארצות שכנות. יציאת הערבים מא"י החלה זמן קצר לאחר החלטת כ"ט בנובמבר. תחילה עזבו ערבים בני המשפחות האמידות את הערים. עובדה זאת החלישה את רוח עמידתם של הנותרים. עם התגברות הפעולות הצבאיות, שבהן ניצחו ה"הגנה", ואחר כך צה"ל, גברה יציאת הערבים מהערים והכפרים בשל הפחד והחשש מהלוחמים. למנוסה המבוהלת של הערבים תרמה ההנהגה הערבית. לא הייתה לה כל מדיניות ברורה בנושא זה, והיא לא נתנה לאוכלוסייה הערבית הוראות ברורות כיצד לנהוג. בנוסף בראשית המלחמה פנו מנהיגי מדינות ערב אל הפלסטינים לעזוב את הארץ עד סיום המלחמה ואכן רבים עזבו.
הגורמים לבריחת ערביי א"י בשלב השני של המלחמה:
בעיצומה של המלחמה בתוך היישובים הערביים התפתח חוסר ביטחון קיומי מפאת הקרבות המתקרבים, וגם מפני שכוחות המתנדבים ("צבא ההצלה" של קאוקג'י) החרימו רכוש ועשו בשכונות הערביות כבתוך שלהם.
גורם מרכזי ליציאה המבוהלת היה ללא ספק הרג האזרחים בדיר יאסין, שהפחיד את האוכלוסייה הערבית. דיר יאסין היה אומנם אירוע חריג בהיקפו, אך רישומו היה עצום והיו שדאגו להגדילו.
בחיפה, ובעיקר ביפו, נורתה אש כבדה על השכונות הערביות המאוכלסות, פעולה שגרמה לעזיבה מבוהלת. במקומות רבים גירש צה"ל את הפלסטינים. גם אם לא הייתה מדיניות מוצהרת והיו כאלה שניסו ללחום בגישה זו, היא בוצעה בשטח.
מדיניות מדינות ערב ומדינת ישראל בנוגע לשיבת הפליטים:
בזמן מלחמת העצמאות לא הגדירו ההנהגה הציונית ואחריה ממשלת ישראל את מדיניותן ביחס לטיפול באוכלוסייה הערבית בשטחים שנכבשו במהלך המלחמה. ישראל של שנות ה-50 הייתה מוקפת "בחגורה" חיה של מאות אלפי פליטים שלחצו לחזור אליה. ישראל מצידה ביקשה שגבולותיה, שהוכרו להלכה בהסכמי שביתת הנשק יוכרו גם למעשה. בהתאם לכך נקטה ממשלת ישראל מדיניות שעיקרה "חסימת השיבה". מדיניות זו גרסה שאין ישראל אחראית לגורל הפליטים, אף שאין היא מתנגדת לסייע בשיקומם, והיא לא תתיר את שובם למקומם בשטח הנתון לריבונותה.
ישראל הסכימה לאפשר איחוד משפחות מוגבל של הפליטים ואף פתחה במאמצים לפצותם בכסף או במציאת מקום חלופי מחוץ לשטח המדינה, מאמצים שנכשלו. בעיית הפליטים נותרה כחרב המאיימת על קיומה של ישראל.
למדינת ישראל היו שתי בעיות עיקריות, בעיית הביטחון הבסיסי שמשמעו התמודדות עם האיום מצד מדינות ערב, והחשש מ"סיבוב שני", ובעיית הביטחון השוטף, הסתננות הפליטים ופעולות התגמול וכן בעיית המים.
לחץ המבקשים להיכנס וחסימתם הולידה התנגשויות אלימות והסתננויות אלו הפכו בהדרגה לפשיטות רצח וחבלה ביישובי היהודים. בשנים 1950 -1955 נרצחו כ 900 ישראלים בפעולות אלו. מצרים וירדן, שעיקר הפעילות נעשתה משטחיהן, ניסו לבלום אותה כדי שלא לתת סיבה לישראל לתקוף בשטחן, אך ניסיונות אלו כשלו.
עם החרפת היחסים בין ישראל למצרים, לקראת 1956, והכישלון לבלום את ההסתננות, הביאו את המצרים לפעול באופן הפוך, הם ניצלו את ההסתננויות למטרותיהם. הפליטים גויסו, אומנו ונשלחו אל ישראל למטרות רצח וחבלה, וגם לאיסוף מודיעין. חוליות אלו שנודעו בכינוין "פדאיון" ("מקריבי עצמם"), הגבירו את תחושת חוסר הביטחון בקרב הישראלים.
בעיית ההסתננות המתמשכת נגעה לביטחון השוטף של מדינת ישראל אילצה אותה לגבש מדיניות חדשה, התקפית – "פעולות התגמול" במקום המדיניות ההגנתית של "חסימת השיבה". פעולת התגמול הייתה תגובה לפעולה חבלנית, וכללה בדרך כלל פגיעה בכפר שממנו יצאו המסתננים ואליו שבו. לשם כך הוקמה יחידת 101 מגדוד הצנחנים בפיקודו של אריק שרון.
נקודת המפנה הייתה עם פעולת התגמול בכפר קיביה ב 1953 כתגובה לרצח של אם יהודיה ושני ילדיה. בפעולה זו פוצצו חיילי היחידה את בתי הכפר על יושביהם. כ-60 פלסטינים נהרגו. הביקורת והגינוי של ישראל הביאו לבחינה מחדש של הנושא ולתפיסת ביטחון חדשה: כל מדינה ערבית שכנה אחראית לפעילות העוינת המבוצעת מתחומה נגד ישראל, ועליה לנקוט צעדים כדי למנוע אותה. מעתה נמנע צה"ל מפגיעה בפליטים עצמם, ופעולות התגמול כוונו אל מטרות צבאיות של המדינות שמהן יצאו המסתננים.
