רקע:
הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה שהאחרון בהם נחתם עם סוריה ב – 20.7.49 סיימו את מלחמת העצמאות ופתחו תקופה חדשה בתולדות מדינת ישראל. בכול ההסכמים הללו נקבע שהם נחתמו כדי "להקל על המעבר מן ההפוגה לשלום של קבע בארץ ישראל" וכן ש"שום פעולה תוקפנית ע"י הכוחות החמושים של אחד הצדדים לא תתוכנן, לא תבוצע כנגד האזרחים או הכוחות החמושים של הצד השני ואף לא יאיימו בפעולה כזאת".
הסכמים אלה קבעו הסדרים צבאיים ופוליטיים שהייתה להם השפעה על בעיות הביטחון של ישראל בעשרים השנים הראשונות לקיומה – הסכמים שהיוו מעין פשרה בין המציאות הצבאית שנוצרה בשטח לבין השאיפות הטריטוריאליות של הצדדים. חשוב להדגיש, כי הסכמים אלו לא נחשבו הסכמי שלום, אלא הסכמים זמניים, ואף לא כללו הכרה במדינת ישראל. עם זאת, ישראל קיוותה שהם יהוו צעד ראשון לסיום מצב המלחמה, להכרה בישראל ואף להסכם שלום של קבע. ישראל הייתה זקוקה לתקופת שקט כדי לבסס את מצבה הכלכלי ולהשקיע בקליטת העלייה ההמונית ובהתיישבות. מנגד, סירבו מדינות ערב להשלים עם כינונה של מדינת ישראל, וקיוו שההסכמים יאפשרו להן להרוויח זמן כדי לחזק את צבאן, במסגרת התכוננות למערכה נוספת נגד ישראל.
על פי ההסכם עם מצרים: כל הנגב בידי ישראל, המצרים יפנו את אזור ניצנה, אך יישארו ברצועת עזה, קו הגבול- מרפיח עד אילת, ואזור עוג'ה-אל חפיר - שטח מפורז, ובו תשב וועדת שביתת נשק מעורבת. עם לבנון נקבע קו הגבול הבינ"ל כקו הפסקת האש וצה"ל נסוג מהכפרים הלבנוניים שכבש. במסגרת ההסכם עם ירדן נקבע קו הגבול הארוך ביותר: מדרום לעמק בית שאן ועד אילת, כאשר ישראל ויתרה על דרום הר חברון וירדן על ואדי ערה – תוך התחייבות ירדנית לאפשר גישה לכותל המערבי ולהר הצופים ומעבר ישראלי לירושלים דרך לטרון. עם סוריה נקבע קו הגבול הבינ"ל כגבול ובמקומות מסוימים – שטחים מפורזים. האו"ם קיבל אחריות לפיקוח על ביצוע ההסכמים.
1. הביטחון הבסיסי – זו בעיה ארוכת טווח שעימה מדינת ישראל נאלצה להתמודד בעשרים שנותיה הראשונות –האיום הערבי לצאת ל"סיבוב שני" מול ישראל; זאת משום שמדינות ערב לא השלימו עם קיומה, מנהיגיהן השמיעו נאומים מאיימים והתכוננו ל"סיבוב שני" של לחימה. התנהלותן העמידה שוב את ישראל בסכנה קיומית שהציבה שאלות קשות בפניה: האם יש להתכונן למלחמה נוספת? כיצד להתייחס להסכמי שביתת הנשק: כבסיס להסכמי שלום, או כמצב זמני שיש לנצלו כדי לתקן את הגבולות שנקבעו? האם יש לישראל כוח הרתעה מספיק מול מדינות ערב? וכן – האם צה"ל חזק, מאומן ומצויד כראוי כדי לעמוד מול סכנה של מלחמה נוספת בהתחשב בכך שזו מחויבות לא פשוטה למדינה צעירה הסובלת מקשיים כלכליים, במיוחד נוכח קליטת מספרים עצומים של עולים חדשים? באיזה אופן צריכה מדינת ישראל להתמודד עם האתגרים הצבאיים? מהם הסיכויים ומהם הסיכונים ב"סיבוב שני" מול מדינות ערב? איזו מעצמה תסכים לסייע למדינת ישראל באספקת נשק חדיש ולהעניק לה גיבוי בינלאומי בעמדתה? איך להגן על הגבולות הבעייתיים שהינם ארוכים ומפותלים המקשים על ההגנה ומסכנים את היישובים המצויים לאורכם? וגם – איך להגן על אספקת המים לאזרחי ישראל כאשר רוב מקורות המים של ישראל נותרו בשטחי מדינות ערב?
במסגרת ההתמודדות עם האיום המתמשך מצד מדינות ערב התבססה ישראל על הערכת צה"ל ומשרד החוץ כי עימות עם מדינות ערב אינו צפוי בטווח הקרוב. עם זאת, התנהלה ישראל מתוך הנחת עבודה כי אם ייווצר צירוף נסיבות נוח מבחינת מדינות ערב – הן עלולות להיגרר למלחמה נגד ישראל. לפיכך, ניסתה ישראל לדחות ככל האפשר את העימות, ובו-זמנית נערכה לקראתו.
כדי להיערך לעימות אפשרי כזה, פעלה ישראל בכיוונים שונים. אומנם בראשית שנות ה-50 הצליחה ישראל לרכוש כמויות ניכרות של ציוד חדיש שכללו, בין השאר, כ-200 טנקים וכ-200 מטוסים, אלא בשנת 1955 התבצעה עסקת נשק גדולה בין מצרים לבין בריה"מ באמצעות צ'כוסלובקיה, ונקראה: "עסקת הנשק הצ'כית-מצרית", עסקה שכללה מאות טנקים, כלי רכב משוריינים ותותחים, כ-200 מטוסי קרב ויותר מ-10 אוניות מלחמה. העסקה הקנתה למצרים עדיפות משמעותית על צה"ל, וחיזקה את ההערכה של הגישה הביטחוניסטית בממשלת ישראל ובצמרת הצבא כי כוונת הערבים לצאת ל"סיבוב שני" של מלחמה. מאחר שמדינות ערב התקרבו לבריה"מ, וארה"ב שמרה על נייטרליות וסירבה למכור לישראל נשק ואף לחצה על מדינות אחרות שלא לספקו, פעלה ישראל כדי להדביק את הפער. ביוזמת שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, הפכה צרפת לספקית הנשק החשובה של ישראל. היא סיפקה לישראל כמות עצומה של מטוסי קרב, תותחים, טנקים ועוד- ציוד שהיה חיוני כדי לשמור על כוח ההרתעה של ישראל וגם לאפשר לישראל לצאת למלחמה נוספת.
בשנים 1949 – 1955 עמדה במרכז מדיניות הביטחון של ישראל השאיפה לשמר את הסטאטוס-קוו שנוצר בעקבות הסכמי שביתת הנשק. כתוצאה מכך נקטה ישראל מדיניות תקיפה בכל מקרה של ניסיון פגיעה בהסכמי שביתת הנשק, כלומר – כל מה שסיכן את המצב הדמוגרפי של יהודים-ערבים או את ריבונות ישראל על גבולות שביתת הנשק. ישראל פעלה מדינית וצבאית, והגיבה בשיקול דעת לחלק מן ההפרות. בד בבד התכוננה ישראל, כאמור, לקראת "הסיבוב השני" מול מדינות ערב. התוצאה הייתה הבחנה בין בעיות הביטחון השוטף עימן היה על ישראל להתמודד, לבין בעיות הביטחון הבסיסי.
2. הביטחון השוטף – בעיות הביטחון השוטף נבעו מההתמודדות היומיומית עם מילוי התנאים בהסכמי שביתת הנשק או עם הפרתם: ההסתננות למדינת ישראל, המאבק על מקורות המים, בעיית השטחים המפורזים. בעיות אלה הצריכו פעילות שוטפת של כוחות הביטחון הישראליים: צבא, משטרה, יחידות מיוחדות – כדי לשמור על הביטחון היומיומי, כדי למנוע הסתננויות ולהגן על חיי אזרחי ישראל ועל רכושם.
1. תופעת ההסתננות – המסתננים הגיעו מתוך כ-700,000 ערבים פלסטינים – פליטים שברחו מא"י במהלך מלחמת העצמאות, והתגוררו במחנות פליטים מסביב לגבולות המדינה. תחילה, הגיעו המסתננים ממניעים כלכליים – כדי לאסוף יבול חקלאי וחפצים שהשאירו מאחור ולהשתלט על אדמות ספר בשטח ישראל. לאחר מכן הגיעו מסתננים חמושים למטרות שוד והרס או נקמה על מות אחיהם המסתננים.
2. תגובות ישראל להתמודדות עם תופעה זו היו הקמת משמר הגבול לביצוע פטרולים לאורך הגבולות, ירי על מסתננים ומיקוש הגבולות, הרס כפרים נטושים וחרישת שטחי חקלאות שבעבר היו בבעלות הפליטים, הקמת יישובים חדשים: "יישובי ספר" – לאורך הגבולות שכל אחד מהם אורגן כיחידה צבאית. אך התופעה רק החמירה, וההסתננויות נועדו יותר ויותר למטרות גניבת רכוש יהודי, איסוף מודיעיני בהוראת ממשלות מדינות ערב שאימנו את המסתננים למטרות ריגול, והטלת טרור על אוכלוסיית יישובי הספר.
3. לגבי מדינת ישראל, הייתה ההסתננות בעיה קיומית, חלק מאיום רחב יותר על עצם קיומה כמדינה יהודית – ואיום על ריבונותה על שטחיה. נקודת מוצא זו שימשה בסיס לביצוע פעולות תגמול: המטרה הייתה להוכיח שישראל לא תבליג על טרור של מסתננים, וכל מדינה ערבית שממנה ייצאו המסתננים – תיפגע. תחילה ביצע צה"ל פעולות תגמול שגבו מחיר יקר של חיי חיילים רבים. לאחר מכן, הוקמה יחידת עילית מיוחדת בשם "יחידת ה- 101" בפיקודו של אריאל שרון, כדי לבצע פעולות תגמול, מארבים ופשיטות לעומק השטח של מדינות ערב. פעולות אלה הפכו קשות ומסוכנות משום שהערבים החלו להתכונן לקראתן, ופעולת קלקיליה באוקטובר 1956 הייתה הקשה מכולן (תיאור הפעולה בעמ' 204 בספר הלימוד). יחידת ה-101 פורקה זמן קצר לאחר הקמתה עקב תגובות קשות בעולם וביקורת ציבורית בישראל על אופי הפעולות.
4. אי כיבוד הסכמי שביתת הנשק על ידי מדינות ערב – כבר מ- 1949 לא שמרו מדינות ערב על הסכמי שביתת הנשק. המצרים סגרו את תעלת סואץ בפני שייט ישראלי, ניסו לבצר את אזור ניצנה המפורז, עודדו מסתננים ומחבלים מעזה, הירדנים ירו מחומות העיר העתיקה לתוך ירושלים העברית, מנעו גישת ישראלים לכותל המערבי, היקשו על כניסת ישראלים להר הצופים ומנעו מעבר ישראלי דרך לטרון החולשת על הדרך לירושלים. הסורים ירו מרמת הגולן אל הכינרת לעבר דייגים ישראליים ולעבר המקומות המפורזים בהם היו ישראלים רשאים לעבד אדמות.
5. שאלת גורל הפליטים הפלסטינים – הפליטים הפלסטיניים מנו כ- 700,000 איש והם ישבו במחנות זמניים בלבנון, בסוריה, בגדה המערבית של ממלכת ירדן וברצועת עזה. פליטים אלה חיכו לסוף המלחמה, אז, חשבו, יוכלו לשוב לבתיהם. אולם ממשלת ישראל קבעה אחרת משום שהייתה מוקפת "בחגורה" חיה של מאות אלפי פליטים שלחצו לחזור אליה. לגבולות לא הייתה כל משמעות בעיניהם בשלב זה. ישראל מצידה ביקשה שגבולותיה שהוכרו להלכה בהסכמי שביתת הנשק, יוכרו גם למעשה. לפיכך נקטה ממשלת ישראל מדיניות שהתבססה על "חסימת השיבה". על פי מדיניות זו, אין ישראל אחראית לגורל הפליטים, למרות שאין לה התנגדות לסייע בשיקומם, והיא לא תתיר את שובם למקומם בשטח הנתון לריבונותה. כך הפכה בעיית הפליטים הפלסטינים לפצצת זמן מתקתקת, והרי לא נפתרה עד עצם היום הזה. בעיה זו נותרה כחרב המאיימת על קיומה של ישראל. חשוב לציין, כי מדינות ערב לא נתנו לבעיה להיעלם משום שהיו מעוניינות להנציח את סבל הפליטים במטרה להחזיק בידיהן קלף תעמולתי מול העולם כולו נגד ישראל.
6. בעיית המים – שאלת חלוקת מי הירדן בין ישראל, ירדן וסוריה לא מצאה את פתרונה בשנות ה- 50. ב- 1953 הגיע לארץ שליחו של נשיא ארה"ב, וקבע את אופן חלוקת מי הירדן המקבל את מימיו מהדן, הבניאס והחצבאני בין ישראל, סוריה וירדן. ישראל אישרה את ההסכם אך מדינות ערב דחו אותו. זאת ועוד, הסורים לא ויתרו, והיטו את מי הירדן לשטחם. כתוצאה מכך, החמיר הקרב על המים עד כדי עימות צבאי בין ישראל לסוריה.
