דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה עליהם (1933 – 1939)
יהודי גרמניה - נתונים דמוגרפים
עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933 חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים. יהודי גרמניה היו משולבים בחברה ובתרבות הגרמנית. רבים מהיהודים בחברה הגרמנית היו משולבים בעמדות בכירות בתחומי המדע והמקצועות החופשיים. 25% מזוכי פרס נובל הם יהודים, על אף שהיהודים היו אחוז אחד מהאוכלוסייה בגרמניה. בכל ענף במשק ובתעשייה הגרמנית, ניתן למנות יהודים רבים שבמיטב כישרונותיהם ומאמציהם, הגיעו למעמדם. יהודי גרמניה גרו בעיקר בערים הגדולות ובראש וראשונה בעיר ברלין.
דרכי ההתמודדות בשנים 1933 – 1934
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 חשו יהודי גרמניה מאוימים. במיוחד עקב התעמולה האנטישמית, שצורפה למדיניות של פגיעות ביהודים: החרם הכלכלי נגד יהודים ופיטורי יהודים ממשרות ציבוריות. צעדים אלה השפיעו ישירות על חיי היהודים, והחוויות הקשות הובילו את הארגונים היהודיים לתגובות ששיקפו את השקפותיהם האידיאולוגיות – מתוך רצון להתייחס למדיניות השלטונות מצד אחד, ולספק מענה וסיוע ליהודים שנקלעו למצוקה מצד שני.
ניתן להבחין בשני דפוסי התמודדות בקרב יהודי גרמניה:
א. יהודים שבחרו להישאר בגרמניה מתוך אמונה ותקווה כי הנאצים ומנהיגם, היטלר, הם מפלגה זמנית שלא תעמוד בשלטון זמן רב ותחלוף במהרה.
ב. יהודים שבחרו לעזוב ולהגר מגרמניה למדינות אחרות באירופה, ארץ ישראל, ארצות הברית ואף לאוסטרליה מרכז אמריקה ומדינות נוספות.
להלן פירוט התמודדותם של יהודי גרמניה אשר בחרו להישאר:
ארגונים יהודים שהיו קיימים בגרמניה עוד קודם עלייתו של היטלר לשלטון
• האגודה המרכזית
"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני דת משה" הייתה הארגון היהודי הגדול ביותר בגרמניה בשנים הראשונות לשלטון הנאצי. מתוך מבוכה ולבטים שאפיינו ארגונים ומוסדות יהודיים נוספים גיבש ארגון זה מגמה מרכזית – לשמור על מעמדם המשפטי של היהודים ברוח האמנציפציה. הם האמינו שהנאציזם היא תופעה חולפת, ולכן יש לעכב עד כמה שניתן מבחינה משפטית את נישולם של היהודים מבחינה חברתית, כלכלית ומקצועית. הקו המנחה של האגודה היה, לפיכך, שילובה של הקהילה בתוך הלאום הגרמני.
• הברית הארצית של חיילי החזית היהודיים
זהו ארגון שייצג יהודים ששירתו בצבא הגרמני במלה"ע ה-1, והם רצו לזכות במעמד מועדף במשטר הנאצי. הנשיא הינדנברג התגייס לעזרתם בעקבות פנייתם אליו לאחר החרם הכלכלי והגיע איתם להסכם לפיו לא יפוטרו ממקומות עבודתם. זו הייתה הקלה זמנית, משום שעם פרסום חוקי נירנברג ב-1935, ובמיוחד לאחר פטירתו של הינדנברג, לא יכלו עוד ליהנות ממעמד מועדף וגם הם פוטרו ממשרותיהם.
• האורתודוקסים
היהודים החרדים בגרמניה רצו להבטיח את המשך קיומה של הקהילה היהודית כמסגרת דתית (ולא לאומית) נפרדת, ולכן הם ניסו להגיע להסדר עם השלטונות הנאציים דרך עצומה ששלחו להיטלר שבה ביקשו: "מרחב מחייה בתחום מרחב המחייה של העם הגרמני" – כלומר, הם ביקשו שיאפשרו להם לקיים את מצוות הדת, לבטל את חוק איסור השחיטה הכשרה, ולהמשיך לעבוד במשרותיהם ללא סכנה.
• התאחדות ציוני גרמניה
עם עליית הנאצים לשלטון עלה מעמדה של התנועה הציונית בגרמניה. מתוך גישה פסימית לגבי המשך האמנציפציה הציעה התנועה כפתרון – הגירה ועלייה לארץ ישראל. יחד עם זאת, הבינו שזמנית יש להמשיך את הקיום היהודי בגרמניה. במטרה להכשיר את היהודים להגירה, הקימו הציונים, בהיתר השלטונות, הכשרות חקלאיות, ונוסדה "עליית הנוער". כמו כן הם הקימו מוסדות חינוך והשכלה למבוגרים כדי להעמיק את זיקתם היהודית-לאומית. התנועה הציונית בגרמניה אף נטלה חלק ב"הסכם ההעברה" שנחתם בין השלטון הנאצי לבין הסוכנות היהודית בארץ ישראל, שלפיו יוכלו יהודים שיעלו לא"י לקחת איתם חלק מרכושם, ובתמורה התחייבה הסוכנות היהודית לרכוש סחורות גרמניות. הסכם זה גרם אומנם לביקורת קשה, אך בזכותו הצליחו אלפי יהודים מגרמניה להגיע לא"י ואף לתרום תרומה כלכלית ליישוב בארץ.
בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, הקימו יהודי גרמניה ארגון ארצי במטרה להתמודד עם שלל הבעיות .
• הנציגות הארצית של יהודי גרמניה ופעילותה בתחום הכלכלה, החברה, התרבות והחינוך
ארגון גג משותף לארגונים שונים של יהודי גרמניה שבראשו הרב ליאו-בק. הארגון הוקם ב-1933 כארגון גג שאומנם הצליח ליצור שיתוף פעולה בין הארגונים השונים, אך עדיין התקיימו בתוכו חילוקי דעות על רקע הבדלים אידיאולוגיים ומעשיים גם יחד. הנציגות הייתה תחילה גוף חסר מעמד רשמי ולא זכתה להכרת השלטונות הנאצים בשנותיה הראשונות, אך פעלה לשיפור תנאי החיים של היחיד ושל המשפחה היהודית בגרמניה. הנציגות עסקה בסיוע כלכלי, בעזרה במעבר לריכוזים יהודיים גדולים ובהסבה מקצועית. בין מוקדי הפעילות היו תחומי החינוך והתרבות אשר במסגרתם הוענקו לילדים לימודים בבתי ספר יהודים תוך העמקת ההיכרות עם המורשת היהודית, הכשרה מקצועית כהכנה לחיים משתנים. הנציגות גם העניקה סיוע נפשי לילדים ולמבוגרים כאחד שסבלו מהשינויים. ב-1934 הקים מרטין בובר, פילוסוף יהודי, את "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים". הנציגות גם סייעה לאמנים להתארגן מחדש ולהמשיך להופיע בפני קהל יהודי: בתזמורת, באופרה ובתיאטרון. הנציגות אף נתנה דחיפה לפעילות עיתונאית יהודית, שהפכה לכלי חשוב במאבק היהודים להישרדות. כל ארגון והעיתון שלו ששיקף את עמדותיו.
פרסום חוקי הגזע הנאציים
חוקי נירנברג לא זעזעו את יהודי גרמניה. לאור הצהרותיהם של מנהיגי גרמניה וביניהם היטלר נולדו בקרב היהודים תקוות שסוף-סוף יוגדר מעמדם ויתייצב על בסיס קבוע והם ייחשבו למיעוט בגבולות גרמניה. לכן, בעקבות פרסום חוקי נירנברג שמה הנציגות הארצית דגש על חיזוק חיי הקהילה.
לאחר פרסום חוקי נירנברג רק מעטים מחברי האגודה המרכזית היהודים הפטריוטים בני דת משה הוסיפו להאמין שקיים סיכוי להשתלבות היהודים בחברה הגרמנית. בדומה להם, גם ברית חיילי החזית נואשה מהסיכוי לעתידם, למרות שאחדים מחבריה סירבו לקבל את דחייתם כיהודים ואף תקפו את הנציגות הארצית על שהציעה את ההגירה כפתרון, אך משמעותה של הברית כארגונים אחרים הייתה שולית ביותר. בסופו של דבר, הארגון שהתמיד בפעולותיו למען יהודי גרמניה, היה הנציגות הארצית, שהפך לארגון היהודי החוקי היחיד ב-1938. הארגון פעל רבות במסגרת אפשרויותיו המוגבלות לתמיכה בהסבה מקצועית של היהודים כדי לאפשר להם להתפרנס. כך למשל, הפכו רופאים לטכנאי רנטגן, עורכי דין ופקידי ממשלה הפכו לסוכני מכירות. אנשים למדו מלאכות חדשות בתחומים שלא הכירו, דבר שהשפיע גם על מבנה המשפחה והחברה.
"עזרת החורף" – פעילות של סיוע ותמיכה כלכלית של הנציגות ליהודים נזקקים.
סיוע לנזקקים – הנציגות גייסה כספים מיהודים עשירים מחוץ לגרמניה במטרה לעזור לנזקקים שאיבדו את מקור פרנסתם וירדו מנכסיהם עקב המדיניות הכלכלית הנאצית. בייחוד טפלו ביתומים, חולים ומוגבלים. מנהיגי הנציגות הארצית הוסיפו לדאוג לחיי היהודים שנותרו בגרמניה לאחר ליל הבדולח. הם המשיכו לקיים את מערכת החינוך היהודית, ביחוד כשנאסר על תלמידים יהודיים ללמוד בבתי ספר גרמניים.
דפוס התמודדות נוסף : הגירה - עזיבת גרמניה
במקביל החלו אנשי הנציגות הארצית לדון על הגירה נרחבת, במיוחד בעלייה לארץ ישראל ובעיקר עבור הצעירים.
בין השנים 1933-1938 רוב יהודי גרמניה לא בחרו בהגירה, ואלו מבניהם שהיגרו לא עשו זאת באותו פרק זמן. עלות ההגירה ותנאי החיים בארצות היעד הם שקבעו במידה רבה את עיתוי ההגירה ואת יעדה. המבקשים להגר נתקלו במכשולים רבים מצד השלטון הנאצי. למשל, על ידי איסור הוצאת כסף ורכוש יהודי מגרמניה. מצד שני, חששו רבים מהמבוגרים לגבי פרנסתם במקום חדש, בפרט כחסרי רכוש. מאידך, חסמו מדינות העולם את שערי ההגירה אליהן, שכן בעקבות המשבר הכלכלי העולמי גברה באירופה האבטלה והתחזקו גילויי האנטישמיות. כך לדוגמא שוויץ , צרפת והולנד סרבו לקבל יהודים בגלל התחרות על מקומות התעסוקה. ארה"ב צמצמה את מכסות ההגירה וגם שערי ארץ ישראל היו סגורים בעקבות מדיניות השלטון הבריטי והמנדט בארץ.
במטרה להכשיר את היהודים להגירה, הקימו הציונים (הסתדרות ציוני גרמניה), באישור השלטונות הכשרות חקלאיות, וכך נוסדה "עליית הנוער". התנועה הציונית בגרמניה אף נטלה חלק ב"הסכם ההעברה" שנחתם בין השלטון הנאצי לבין הסוכנות היהודית בארץ ישראל, אשר לפיו יוכלו יהודים שיעלו לארץ ישראל לקחת איתם חלק מרכושם, ובתמורה התחייבה הסוכנות היהודית לרכוש סחורות גרמניות. הסכם זה גרם אומנם לביקורת קשה, אך בזכותו הצליחו אלפי יהודים מגרמניה להגיע לארץ ישראל ואף לתרום תרומה כלכלית ליישוב בארץ.
משנת 1933 ועד ל-1938 לא הבינו יהודי גרמניה את הסכנה שנשקפה להם מהמשטר הנאצי. רבים סברו כי הסכנות המאיימות עליהם אינן מצדיקות את נטילת הסיכונים הכרוכים בהגירה אל ארץ חדשה. בשנת 1938 כתוצאה מהרעת תנאי המחייה של יהודי גרמניה היגרו רבים. משרדיהם של רוב המוסדות היהודיים נפרצו ונהרסו בליל הבדולח, וכן התמוטטה התשתית הקהילתית, החברתית והכלכלית של יהודי גרמניה. בתגובה, ברחו 80 אלף יהודים מגרמניה בשנה שלאחר פוגרום ליל הבדולח. ההגירה לאחר 1939 הייתה מוגבלת ורבת מכשולים.
הסבר לדרכי התגובה של הנהגת יהודי גרמניה לנוכח המדיניות הנאצית: (מתוך ישראל גוטמן, טוטליטריות ושואה, עמודים 128-135)
1. הנציגות הארצית הייתה גוף וולונטרי ללא מעמד רשמי. היטלר והשלטונות הגרמניים לא התייחסו לפניותיהם ועל כן נטשה הנציגות הארצית את העיסוק בתחום המשפטי דהיינו הגנה משפטית על יהודי גרמניה , ועברה לארגון פנימי של חיי היהודים בתחומים השונים: תרבות, חינוך, תעסוקה וסעד.
2. הנציגות הארצית פעלה מתוך תקווה כי כאשר יוגדר מעמדם של יהודי גרמניה מבחינה חוקית, יוכלו היהודים להתקיים כמיעוט במדינה.
3. בהשפעת חוקי נירנברג וביטול אזרחותם של יהודי גרמניה החלה הנציגות לדון על ההגירה ובפרט לארץ ישראל. יחד עם זאת הנציגות הארצית סברה שיש לבצע הגירה מבוקרת ולא בהולה. יש להתכונן היטב להגירה, להכין את היהודים המהגרים ולוודא כי יעדי ההגירה ניאותים.
4. גם לאחר 1938 ולאחר פוגרום ליל הבדולח המשיכה הנציגות הארצית לנסות ולדאוג לחייהם של היהודים שנותרו בגרמניה. הם המשיכו לנסות ולקיים מערכת חינוך יהודית אשר נתנה מענה לתלמידים היהודים שנאסר עליהם ללמוד בבתי ספר גרמניים.
עמדת מדינות כלפי גורל היהודים בגרמניה ובאוסטריה, ועידת אוויאן ( הסיבות, טיעונים, החלטות ומשמעות ).
העיתונות בארצות דמוקרטיות במערב תיארה בהרחבה את המדיניות האנטי יהודית בגרמניה, אך הסיקור והמידע לא הביאו לתגובות נגד גרמניה, לבד מהעלאת הנושא לדיון במספר פרלמנטרים ובחבר הלאומים. הגרמנים מצדם טענו , שמדיניותם היא עניינם הפנימי , ואין לאף אחד הזכות להתערב בכך. מעליית הנאצים לשלטון הפכה ההגירה מגרמניה לבעיה מרכזית. רבים מהיהודים היגרו לארצות במערב אירופה ושם התקבלו בחוסר שביעות רצון, ונתקלו בקשיים. ככל שעלה מספר הנמלטים מגרמניה כך הוחרפה תגובתן של המדינות אליהן התבצעה ההגירה.
1933 - מינה חבר הלאומים את מקדונלד, לנציב עליון לענייני פליטים מגרמניה. מקדונלד לא הצליח להשיג שיתוף פעולה בינלאומי להסרת מגבלות ההגירה או לגייס משאבים למען הפליטים , ובשנת 1935 התפטר.
1938 - מרץ 1938 – סיפוח אוסטריה לגרמניה – "אנשלוס".
200.000 יהודים מצאו עצמם תחת שלטון נאצי. כפופים לאותם חוקים שהוטלו על יהודי גרמניה משנת 1933. כמו כן, באוסטריה החל תהליך הגירה באופן אלים עד גירוש. רכוש יהודי הוחרם.
(מנהל המשרד הראשי להגירת יהודים היה אדולף אייכמן).
בעקבות סיפוח אוסטריה, החלה החמרה בשאלת הפליטים . נשיא ארה"ב רוזוולט קרא לכנס ועידה בינלאומית של נציגי מדינות העולם לצורך מציאת פתרון לבעיית הפליטים. בעקבות קריאה זו התכנסה ועידת אוויאן.
סיפור ספינת סיינט לואיס ( מאי 1939 ) :
900 יהודים הפליגו מנמל המבורג על ספינת פאר – סיינט לואיס.
היעד – קובה.
הנוסעים שילמו מחיר כפול וכן תשלום עבור המזוודות.
המזוודות לא הועלו על הספינה ובמקומם נדחס מספר כפול של יהודים.
כשהגיעו לקובה, נאסר על הנוסעים לרדת למרות אישורי הכניסה עבורם שילמו. הספינה פנתה לפלורידה – ארה"ב. גם כאן רוזוולט חשש שיאשימו אותו בעזרה ליהודים (בחירות), הספינה פנתה לאירופה בחזרה.
ב תאריך ה 14 ביוני 1939 הגיע מברק המודיע כי הולנד, בלגיה, צרפת ואנגליה מוכנות לקבל את הפליטים. רוב הנוסעים נפלו בסופו של דבר בידי הנאצים.
