בשנות ה – 70 חלה ירידה ניכרת בממדי העלייה לארץ. למעשה, הסתיימה העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ומרבית הקהילות היהודיות בהן כמעט חדלו מלהתקיים. מדינת ישראל בתקופה זאת מתחזקת ומתרחבת (כיבושים במלחמת ששת הימים), גוברת ההשפעה המערבית כמדינה דמוקרטית, מגמה המשפיעה על ירידה בלהט האידיאולוגי והלכידות החברתית ועלייה בדאגה ליחיד ובגיוון התרבותי.
התפתחויות אלו ישפיעו על העלייה, על דרכי קליטתה ועל מגוון תחומים חברתיים ותרבותיים.
א. גלי העלייה החדשים.
העלייה מברית המועצות:
העלייה מבריה"מ הגיעה ארצה בשני גלים עיקריים:
"העלייה הרוסית הראשונה" במהלך שנות ה – 70 כ – 500,000 יהודים.
"העלייה הרוסית השנייה" במהלך שנות ה – 90 למעלה ממיליון (רבע מהם הוגדרו "לא יהודים").
הגורמים ל"עלייה הרוסית הראשונה": בשנות ה-70
1. התפתחויות פנימיות בתוך בריה"מ וביחסיה עם המערב , "הדטאנט" – הרגיעה ב"מלחמה הקרה" בין שתי המעצמות. רגיעה זאת חיזקה מגמות ליברליות בבריה"מ ואפשרה קיום פעילות ציונית ועלייה.
2. מלחמת ששת הימים חיזקה את תחושת ההזדהות והגאווה של יהודי בריה"מ עם ישראל ששאפו לעלות לארץ.
3. המאבק הבינלאומי למען יהודי רוסיה "אסירי ציון" הפך את מסורבי העלייה לסמל המאבק למען זכויות האדם וזכה לתמיכה במערב והשפיע על מנהיגי בריה"מ.
מאפייני העלייה ומימדיה:
1. רוב העולים הונעו ממניעים ציוניים-אידיאולוגיים מובהקים שנאבקו למען עלייה. חלקם דתיים, למדו עברית והכינו עצמם לחיים בארץ.
2. כ 90% מהם הגיעו במשפחות קטנות.
3. כמחצית מהם היו בעלי השכלה על תיכונית, בעלי הכשרה אקדמית וטכנולוגית.
4. עלייה בת 163,000, רובם בני הערים הגדולות. עלו באמצעות מדינה שלישית – אוסטריה.
מדיניות הקליטה בישראל: קליטת "העלייה הרוסית הראשונה": ממשלת ישראל ראתה ערך מיוחד בעידוד עלייה זאת שעלתה מתוך מאבק ממושך. המדינה הקצתה לה מענקים מיוחדים לדיור ולתעסוקה. "מרכזי קליטה" ו"אולפנים לעברית" החליפו את המעברות, בתנאים נוחים בערים. בניגוד לעליות קודמות לא הופנו העולים ליישובים בפריפריות והם לא נדרשו לשנות עצמם לדמות "היהודי החדש".
השוני בדרכי הקליטה של העלייה הרוסית מעיד על הערכה למאפייניהם הייחודיים של העולים. אידיאל " היהודי החדש" פינה את מקומו לבעל המקצוע האקדמי בגלל שהחברה הישראלית הפכה לטכנולוגית ולקפיטליסטית וגם התבססה על עבודה פלסטינית זולה.
הרחבת גבולות המדינה ורמת הביטחון הגבוהה גרמו להפחתת הלחץ לפיזור האוכלוסייה, והשפעות מערביות העמידו במרכז את חירויות הפרט.
כל אלה הובילו לתפיסת קליטה פחות פטרונית (מהמילה פטרון-אדון.לקיחת אחריות על הזולת מתוך עמדת עליונות). שהמעיטה בצרכים הלאומיים והדגישה את הצרכים הפרטיים של העולים. לכך נלוותה גישה חדשה שכונתה "מיזוג גלויות", ששאפה לשמר את מאפייני התפוצות.
מדיניות הממשלה הייתה שהעולים יכולים להסתדר באופן עצמאי. התהליך נקרא "קליטה ישירה" בו הם זוכים לטיפול זמני במרכז הקליטה, במימון צרכים ב"סל קליטה" ובאולפן ללימוד עברית.
קשיים בתהליך ההשתלבות:
העולים נתקלו בקשיים במציאת תעסוקה ההולמת את כישוריהם.
העולים נתקלו במחאה ובזעם מצד ישראלים ממוצא מזרחי ("הפנתרים השחורים") שהשוו וכעסו על אופן הטיפול בקליטתם לעומת העלייה הרוסית.
העולים התקשו להסתגל לעצמאות ואחריות אישית במעבר ממשטר קומוניסטי שבו המדינה קבעה, ניווטה ודאגה לאזרחים.
הגורמים ל"עלייה הרוסית השנייה" בשנות ה -90
1. התפרקות המשטר הקומוניסטי בבריה"מ והמצב הכלכלי והביטחוני הבלתי יציב במדינות העצמאיות שקמו תחתיה. הפרסטרויקה והגלסנוסט, הנשיא גורבצוב קירב את בריה"מ ל"מערב" והחל ברפורמות ל"פתיחות" בארצו.
2. יהודי בריה"מ נמשכו לא"י כמדינה דמוקרטית, מערבית בעלת רמת חיים גבוהה.
3. ישראל היוותה יעד הגירה קל ביותר, שכן רק בה הוצע לקלוט כל יהודי ללא תנאים מוקדמים והוענקו להם הקלות וסיוע בדיור ובכלכלה.
4. מגבלות ההגירה לארה"ב שנעשו לבקשת ישראל, הפנו אליה יהודים רבים.
מאפייני העלייה ומימדיה:
1. עלייה בת למעלה ממיליון נפש, העולים קרובים יותר בהגדרתם כמהגרים יותר מאשר בגל העלייה הקודם.
2. מיעוט קטן מהם הונע בהגעתו לא"י משיקולים אידיאולוגיים ומהזדהות חזקה עם הציונות, היהדות או ישראל.
3. כ 60% מהעולים בגיל העבודה היו בעלי מקצועות אקדמיים.
4. רובם חילונים בעלי זהות תרבותית רוסית ללא ידע ביהדות בשפתה ובתרבותה. רבים מהם ראו עצמם כאליטה אינטלקטואלית בעלת עושר תרבותי ולכן לא שאפו להשתלב בתרבות הישראלית.
5. אחוז גבוה של העולים כלל לא היו יהודים.
6. אחוז גבוה של העולים היו קשישים ומשפחות חד הוריות, שהיה קשור למיעוט הילודה ולאי היציבות של התא המשפחתי בבריה"מ.
מדיניות הקליטה בישראל ה"עלייה הרוסית השנייה": בקליטה זאת וויתרה המדינה בהפיכת העולים לישראלים וביצירת תרבות מאוחדת. אפשר לכנות דפוס קליטה זה בשם גישה "דו תרבותית", המקבלת את שימור תרבות המוצא במקביל לתרבות הישראלית. כך ניתן מימון רב למוסדות תרבות בשפה הרוסית כמו ספריות ,תיאטרון ("גשר") ובתי ספר של "מופת" (מתמטיקה, פיסיקה ותרבות).
במקביל, שאפו העולים עצמם לשמור על ייחודם והיבדלותם והם נטו לצרוך תרבות ותקשורת ברוסית. העולים הקשישים לא למדו עברית והורים השתדלו שילדיהם ישמרו על שפת האם ועל שמותיהם הלועזיים. הוקמו שתי מפלגות עולים שייצגו אותם ואת תביעותיהם לשימור תרבות עצמאית.
מעבר למגמות ההיבדלות הייתה גם השתלבות מוצלחת במגזר הטכנולוגי אשר תרמה לשגשוג כלכלי של ישראל בשנות ה-90. גם מפלגות העולים עסקו לא רק בצרכים של קהילתם אלא ראו עצמן דואגות לכלל המדינה.
קשיים בתהליך ההשתלבות:
העולים התקשו במציאת תעסוקה הולמת לכישוריהם.
לעולים הייתה תחושת איום מצד החברה הישראלית, (דתיים, אליטות, מעמד ביניים, ערבים), שמודאגת מהשינוי התרבותי והפוליטי.
רבים מהעולים כלל לא יהודים דבר שהקשה על השתלבותם ורצונם בכך.
העולים חיו בשני עולמות תרבותיים עד כדי התבדלות.
העלייה מאתיופיה:
במקביל לעלייה מברית המועצות הגיע לארץ גל עלייה מאתיופיה בעל מאפיינים מנוגדים מכל הבחינות.
העולים מארץ זאת הגיעו בשני גלי עלייה מאורגנים:
"מבצע משה" ב-1984, כ 17,000 נוהל כמבצע מחתרתי.
"מבצע שלמה" ב-1991, כ 45,000 היה מבצע הטסה גלוי.
שני המבצעים היו כרוכים בתיאום בין לאומי מסובך משום שלישראל לא היו יחסים דיפלומטיים עם אתיופיה ואף לא עם סודן, שדרכה הועברו העולים לאירופה ומשם לארץ ישראל.
העלייה מאתיופיה הוגדרה כעליית הצלה ונבעה מחשש לביטחונם. הם נרדפו בידי השלטון הקומוניסטי של הרודן מנגיסטו ולאחר מכן נשקפה להם סכנה בזמן מלחמת האזרחים. תהליך העלייה מאתיופיה היה איטי ומסוכן, בו נאלצו לנדוד בסתר דרך המדבר לסודן שבו 5,000 יהודים קיפחו חייהם.
הגורמים לעלייה האתיופית:
1. מניעים דתיים של בני העדה, ששמרו על זהות יהודית במשך מאות שנים.
2. המפגש עם שליחים מישראל ועם צעירים מהעדה שעלו והתחנכו בישראל ושבו לאתיופיה עוררו את מודעותם ורצונם לעלייה.
3. התנכלויות המשטר הובילו אותם לצאת מאתיופיה בשל חשש לחייהם.
4. ההתדרדרות במצב הכלכלי באתיופיה עקב כישלון המשטר הקומוניסטי ומלחמת האזרחים.
מאפייני העלייה ומימדיה:
1. יהודי אתיופיה היו מנותקים לגמרי מיהודי העולם עד סוף המאה ה-19. הם עלו במבצעי עלייה שארגנה מדינת ישראל , הגדולים נקראו משה, מלכת שבא ושלמה. היקף העלייה כ -85,000.
2. אנשי העדה ומנהיגיה הרוחניים- הקייסים- לא ידעו כלל עברית, הם דיברו בשפתם והתפללו בשפת הגעז, השפה החבשית העתיקה.
3. רוב העדה ישבה בכפרים וניהלה אורח חיים של עובדי אדמה ורועים.
4. החיים החברתיים התנהלו במסגרת משפחה מורחבת, תוך חלוקת תפקידים מסורתית ודירוג מעמדי ברור בין גברים לנשים ובין צעירים לזקנים.
5. העולים מאתיופיה הגיעו לארץ לרוב ללא השכלה או מקצועות שיכלו לקדם את השתלבותם במשק הישראלי. ציבור צנוע, קהילתי ומתקשה להשתלב.
המשפחות המורחבות ותפקידי המשפחה המסורתיים לא תאמו למבני הדיור העירוני וסתרו את המוסכמות בחברה הקולטת. רבים מהם הגיעו ארצה במצב גופני ובריאותי קשה ולכך נוספה השונות החיצונית של קליטת עולים יוצאי אפריקה השחורה שחשף אותם לעמדות גזעניות ולדעות קדומות.
מדיניות הקליטה בישראל של יהודי אתיופיה:
בתהליך הקליטה של עולי אתיופיה הופעלו גישות ומנגנוני הכוונה פטרוניים יותר. העולים הוכוונו למרכזי קליטה לעיתים קרובות ביישובים מרוחקים מן המרכז ובאתרי קרוונים. ילדי העדה נשלחו לחינוך בפנימיות, במנותק מהמשפחה כדי לזרז את השתלבותם. מצד שני, בתחומים חיוניים אחרים כגון: השתלבות מקצועית ודיור ננקטה הגישה האופיינית לתקופה המניחה את הבחירה וההכרעה בידי העולה תוך הענקת משאבים. הם שוכנו בשכונות קרוונים בקבוצות הומוגניות, בערי הפריפריה (הזולה). הם נדרשו לשנות את אורחות חייהם הישנים ולהפוך לישראלים מודרניים.
לקשיים אלו נוספה בעיית הגיור. הרבנות בישראל הטילה ספק ביהדותם ודרשה מהם לעבור גיור חלקי והגבילה את עליית המומרים לנצרות (הפלשמורה). מגבלות אילו בלטו מול היחס המקל כלפי העלייה הרוסית וחידדו את תחושת האפליה הגזענית. גם תופעות של יחס מפלה ומזלזל בחברה הישראלית חידדו תחושה זאת ומעמדם של העולים נדחק למעמד כלכלי נמוך.
קשיים בתהליך ההשתלבות:
העולים נתקלו ביחס נוגדני מצד הרבנות לזהותם היהודית.
פערי תרבות הקשו על השתלבותם.
רוב העולים המבוגרים היו חסרי כישורים ולכן התקשו במציאת תעסוקה.
הייתה הסתייגות וגזענות כלפי צבע עורם.
העולים תויגו מטעם החברה הקולטת אודות יכולותיהם, בריאותם ונכונותם להשתלב.
רגישות של העולים לזהותם, כבודם וסמלי התרבות האתנית ממנה באו.
· ב. תפיסת "כור ההיתוך"
ראשי היישוב הוותיק בארץ יחד עם החברה בישראל ציפו מן העולים החדשים לוותר לחלוטין על מנהגיהם ועל תרבותם ולקבל את הנורמות המקובלות של "התרבות הישראלית הצברית החדשה" – זאת על בסיס תפיסת "כור ההיתוך" שעליה הכריז ראש הממשלה בן-גוריון. מדובר בגישה שנועדה לעצב מחדש את תרבותם של העולים לישראל, בייחוד תרבות עולי ארצות האסלאם, שמלכתחילה נראתה נחותה בעיני החברה והשלטון. הופעל לחץ מכוון מטעם הרשויות והממסד בישראל על עולי ארצות האסלאם בעיקר, לשנות דרכי חינוך, לאמץ מסורת משפחתית עפ"י מודל מערבי-אירופי ואף להמיר את שמותיהם בשמות ישראליים חדשים. המטרה הייתה לצמצם את הניכור ולמתן את המתח בין מזרחיים לאשכנזים וליצור דמות חדשה ("הצבר") ומודרנית של ישראלי– אנטי גלותי- להתיך את כל המרכיבים התרבותיים השונים ולעצב תרבות חדשה שאינה זהה לשום מרכיב קודם.
תפיסת "כור ההיתוך" שהיה בה חוסר סובלנות מצד השלטונות ומצד החברה לא רק שנכשלה, אלא גרמה לנזק נוסף לאורח חייהם של העולים מהעדות השונות והביאה להתרחקות נוספת ולניכור.
· החינוך כדרך התמודדות עם הקליטה החברתית והתרבותית
- במקום הראשון בסדר העדיפויות הממלכתי עמדה הקניית השפה העבריתשנעשתה בעיקר בהתנדבות, והופעלה בשיאה ב-1954 ב"מבצע להנחלת הלשון העברית" והקיפה יותר מ-60 אלף עולים חדשים.
- "חוק חינוך חובה" שהתקבל ב-1949 בכנסת וחייב כל ילד ללמוד בבית ספר וכל רשות מקומית לספק שירותי חינוך לכל ילד בין הגילאים 5 – 14 חינם. ב-1953 התקבל "חוק חינוך ממלכתי" שניתב את הזרמים השונים במערכת החינוך לחינוך הממלכתי ולחינוך הממלכתי-דתי, וכן הוקמה מערכת השכלה למבוגרים.
- ערכים לאומיים – מערכת החינוך קבעה תוכניות לימודיות שנועדו להנחיל לאזרחי ישראל ערכים של אהבת המולדת באמצעות שירי ארץ ישראל ושיעורי מולדת. גם תנועות הנוער מילאו תפקיד חשוב בעיצוב דמותו של הנוער הישראלי בעזרת חינוך לערכים חלוציים, כשהקיבוץ הפך לאידיאל.
- תוכנית "אינטגרציה בחינוך" – בגלל השסע החברתי-תרבותי ובשל פערים משמעותיים בין תלמידים מרקע שונה התקבלה תוכנית זו שבוצעה בשנות ה-70 וה-80 ע"י הקמת חטיבות ביניים בבתי הספר וכן בוטל מבחן ה"סקר" כקובע את יכולת התלמיד להמשיך בלימודיו בתיכון.
- צה"ל – כלי מעצב חשוב ביותר שהשפיע מאוד על גיבוש הזהות הישראלית. הצבא עסק לא רק בהגנה, אלא גם בחינוך, בקליטת עלייה ובהנחלת הלשון העברית לעולים חדשים. הצבא חינך לערכים של דבקות במשימה ולהתנדבות ליחידות מובחרות.
מ"כור היתוך" לרב תרבותיות.
הגישה הרב תרבותית בחברה הישראלית בשלושים השנים האחרונות של
המאה העשרים נולדה כתוצאה מהיותה חברה מגוונת ומשתנה, כתוצאה מגלי
העלייה הבלתי פוסקים.
גישת "מיזוג הגלויות" התפתחה על רקע המתחים הכלכליים והחברתיים בין ותיקים לעולים. בגישה זאת ניתן מקום רב יותר לתרבותן של הקהילות היהודיות השונות והוכנו חומרי לימוד בנושאי "מורשת עדות ישראל". בשונה מגישת "כור ההיתוך" הודגש עתה העירוב בין תרבויות העולים השונות. כך למשל נוצרו בקולנוע המסחרי סרטי "הבורקס" שעסקו ביחסי מזרחים-אשכנזים שלעגו לאליטה הותיקה.
ביטויי הרב תרבותיות בתחומים שונים:
שינויים במערכת החינוך:
בתקופה זאת החלה ברוח מיזוג הגלויות גם יוזמת ה"אינטגרציה", כינוי לרפורמה בחינוך שלפיה קובצו בחטיבות הביניים ילדים משכונות מבוססות ומשכונות מצוקה. מצד אחד, התרחב המפגש החברתי ועלו אחוזי בוגרי התיכון מקרב המזרחים. מצד שני, המפגש החברתי לא יצר תמיד התקרבות ולעיתים חידד מתחים וסטריאוטיפים.
בתקשורת: מתקשורת אחידה ממלכתית ומגויסת צמחה עיתונות פופולארית רוויה בתמונות ופרסומות, נוסדו עיתונים ברוסית. נוספו עשרות ערוצי רדיו וטלוויזיה הפונים לקהלים שונים ומגוונים, כמו ערוצים עדתיים, ערוצי עולים, ערוצים חרדיים וכדומה.
קליטת העלייה הגדולה, מחאה דתית ושינוי פוליטי:
מתחילת שנות ה-70 התפרצו גלי מחאה אנטי ממסדיים כמו של "הפנתרים השחורים". ראשיתם, בשכונות מצוקה בירושלים שמחו על הפערים המתמשכים בין מזרחים לאשכנזים. למחאה זאת היו השפעות על דעת הקהל שהובילו למהפך הפוליטי של 1977. בבחירות נדחקה תנועת העבודה מן השלטון שנתפסה כאחראית על פערים אלו, ובמקומה עלה "הליכוד" לשלטון. גם עליית "הליכוד" לא הביאה לשינוי מהותי בפערים הכלכליים וההשכלתיים. וכך צמחו תנועות ומפלגות נוספות שמחו על קיפוח עדתי, כתנועת האוהלים, תמ"י וש"ס.
התמערבות בכלכלה ובתרבות:
במהלך שנים אלו החלה החברה הישראלית ללבוש אופי מערבי שכונה בביקורתיות "אמריקניזציה". הקמת הטלוויזיה הישראלית ב-1968 ,התחזקות העיתונות המסחרית הפרטית ומהפכת הכבלים והאינטרנט בשנות ה-90 – כל אלה שינו את התקשורת והתרבות לכיוון מערבי מובהק. לכך יש להוסיף את צמצום הפיקוח הממשלתי על הכלכלה ועליית "הליכוד" בעל הגישה הליברלית קפיטליסטית.
כל אלו הובילו ליצירת תרבות הממוקדת יותר בפרט מאשר בקידום תרבות לאומית חדשה. עם זאת התקשורת חידדה את הביקורת כלפי השלטון והממסד ובכך מילאה את תפקיד "כלב השמירה של הדמוקרטיה", אך גם הפחיתה את הזדהות האזרח עם ההנהגה והמדינה.
בניגוד למחויבות למען הכלל, הודגשה עתה התקדמות הפרט, בעיקר בתחום הכלכלי: הצריכה הפרטית זינקה וזכתה לעידוד ממשלתי והבורסה הישראלית צמחה באופן בלתי מרוסן. ההתמוטטות שחלה בה תרמה להתרסקות כלכלית של התנועה הקיבוצית, ובשנות ה-90 הופל עוד אחד מסמלי תנועת העבודה- "ההסתדרות הכללית של העובדים". כתוצאה מכך כוח המיקוח של העובדים המאוגדים נשחק וגדל חלקם של העובדים המועסקים בחוזים אישיים.
יחד עם צריכת התרבות המערבית יובאו ארצה גם ערכים כגון זכויות הפרט בהדגשת המימוש העצמי. בשנים אלו התרחבו הביטויים לקיום מגוון תרבויות כגון העולים מרוסיה, המגזר הערבי, הציבור המסורתי מזרחי, החברה החרדית ועוד. מגמות אלו חידדו את "פוליטיקת הזהות", כלומר הנטייה לחדד ולהעמיק זהות של קבוצה נבדלת, כגון מיעוט לאומי, אתני או גזעי. התגבשות גושים פוליטיים הקשורים לקבוצות מוצא הדגישו את העובדה שהחברה הישראלית בנויה ממגזרים נבדלים ואף מתחרים.
אכן הפרופיל המגוון והרב-תרבותי של החברה הישראלית שנוצר בארץ אינו דומה לדמות הישראלי "הצבר" שאותו חלמו לעצב האבות המייסדים של הציונות. החברה הישראלית מורכבת ממגזרים שונים. השאלה היא אם ייווצר דיאלוג מפרה בין המגזרים השונים או שכל מגזר יסתגר בתוך עצמו?
לתופעת הרב תרבויות והמגזריות פנים רבות. מצד אחד, היא מבטאת פתיחות ודמוקרטיזציה לשינוי חברתי. מעבר לכך, היכולת להכיל מגוון של דעות ותרבויות היא עדות לחוסן ולבגרות של החברה הישראלית. מצד שני, התופעה מבטאת גם את הישחקות הלכידות החברתית והערבות ההדדית כמאפיין ישראלי. המגזרים מבטאים גם את כישלון השאיפות לשוויון שקיבלו ביטוי בהכרזת העצמאות.
הסיכויים והסיכונים בגישה של החברה הרב תרבותית
החברה הישראלית שקלטה את גלי העלייה האחרונים הללו עברה שינוי מהותי. גישת כור ההיתוך שתבעה מהעולים לוותר על תרבותם ולאמץ תרבות ישראלית חדשה פינתה מקומה לגישה של חברה רב תרבותית בה כל פרט שומר על תרבות מוצאו, תוך ניסיון להשתלבות בחברה הישראלית.
גישה זאת הדגישה את חשיבות הקבלה של זהויות תרבותיות שונות, במיוחד במסגרת של מדינה קולטת הגירה. התפיסה הרב-תרבותית מניחה כי האדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהויות, ולנוע בחופשיות ביניהם. מטרתה הייתה לאחד בצורה טובה יותר את הקבוצות השונות בחברה כדי לנסות ולהפיג את המתחים בין הקבוצות השונות בחברה וכן לחזק את הקשר של קבוצות מוצא שונות למדינה.
מצדדי הרב-תרבותיות מצביעים על מעלותיה: הקלת תהליך השתלבותם של קבוצות מהגרים ומיעוטים בחברה המרגישים שזהותם מכובדת על ידי אחרים, יצירת אידיאולוגיה של סובלנות המאחדת בין חלקי החברה, העשרה הדדית של תרבויות זו את זו, ויצירת חברה עשירה ומעניינת יותר מבחינה תרבותית.
מתנגדי הרב-תרבותיות, לעומתם, מצביעים על קשיים וחסרונות אפשריים באימוץ מדיניות מסוג זה: הדגשת הזהות הקבוצתית יכולה להקשות על יחידים להגדיר את עצמם כרצונם, התמקדות בנושא הזהות מסיטה את תשומת הלב מאי שוויון תעסוקתי וכלכלי בין חברי קבוצות שונות, רב-תרבותיות בביטוייה הקיצוניים יכולה לסתור ערכים של חופש ביטוי ושוויון בין המינים.
בניגוד לאידיאולוגיית כור ההיתוך, הגישה הרב-תרבותית רואה סכנה גדולה יותר בדיכוי של תרבויות מיעוטים מאשר קיומם של קבוצות בעלות ערכים סותרים באותה מדינה. הסיכוי שמיעוט לאומי ירצה להקים מדינה עצמאית משלו גדול יותר כאשר המדינה מתעלמת מהאינטרסים החיוניים ביותר שלו. כמו כן, הגישה הרב-תרבותית רואה בהבדלים בין יחידים ובין קבוצות מקור פוטנציאלי להעצמה ולא רק להתנגשויות.
מצד אחד יש חשש שהקבוצות השונות יאבקו על השליטה במוסדות המרכזיים של המדינה ותהיה סכנה מתמדת שהמרקם המחבר בין חלקי הקבוצה יתפורר בשל מתחים פנימיים. המכנה המשותף והמרקם המחבר בין חלקי הקבוצה יהיה על בסיס עימות עם איום חיצוני.ייתכן שתהליכים אלו יובילו למדינת קהילות ולמאבקים בין-תרבותיים אלימים ומכאן למלחמת אזרחים.
מצד שני, יש אפשרות של חיים בחברה המורכבת מתרבויות שונות והמעוצבות בתהליכים של שיח, העשרה הדדית לימוד מהאחר ופתיחות כלפיו מתוך הבנה שלשום תרבות אין מונופול על האמת והראוי ומתוך הבנה שאין טוב אחד אלא יש טובים רבים.
חברה כזו יכולה להעמיד במרכז את הכבוד לאחר לשונה ויכולת לטפח תרבות של ביקורת עצמית .במקום השתלטות על האחר (אימפריאליזם) מתפתחת עמדה של "פינוי מקום לאחר" ו"צמצום האני" לטובת האחר. הכרה בחיוניות האחר באמצעות דיאלוג..
